לא סולח

השנה, לרגל יום הכיפורים, יש לי הצעה מהפכנית במיוחד: אל תסלחו.

אל תסלחו לזהבית כהן שהתפטרה הבוקר מתפקידה כיושבת ראש הדירקטוריונים של תנובה ופסגות. אפילו שבמסגרת המהלך שלה תנובה בחרה להוריד מחירים באופן קבוע ב-15%.

אל תסלחו לה כי זה מעט מדי ומאוחר מדי. אל תסלחו לה כי לפני שלושה חודשים היא עוד ידעה לעמוד מול המצלמות ולהגיד שאין לה שום כוונה להוריד מחירים השנה (ותגידו תודה שהיא לא מעלה מחירים).

אל תסלחו לה כי כבר חמש שנים שהיא מעלה מחירים ומעלה ומעלה ומעלה, כי "הביקוש למוצרים שלה קשיח". ככה היועצים אמרו לה. אל תסלחו לה כי כבר חמש שנים, אנחנו הפרה החולבת שלה.

אל תסלחו כי כבר שנתיים שמאז שהיא רכשה את פסגות, דמי הניהול שם רק עולים ועולים. ולא, פסגות זה לא קוטג' ולא רואים את המחירים בסופר. הברונים השודדים שולטים תמיד גם בכסף שלנו, כי משם אפשר לקחת עוד ועוד מבלי שנדע. את מה שזהבית עשתה לדמי הניהול שלנו בשנתיים האחרונות נרגיש רק בפנסיה. רמז: לא משנה כמה היא תתנצל, את גזל החיסכון הפנסיוני היא לא תחזיר לכם.

אז אל תסלחו לה.

ואל תסלחו לנוחי, שעוד לא מתנצל, רק מתפתל. אל תסלחו לנוחי שכל יומיים מגלה עוד סניף של שופרסל ששוחט את האוכלוסיות הכי חלשות שלו. האוכלוסיות בפריפריה הרחוקה, שבה יש רק סופר אחד. "סופרסל", קוראים לסופר הזה של נוחי (או שופרסל, אבל רק אם אתם מעשירון אחר), ובסופרסל הזה לא רואים אתכם ממטר. במיוחד אם אתם עניים, מסכנים ומוחלשים. להיפך, הסופרסל הזה רק ינצל את ההזדמנות וישלח את ידו עוד יותר עמוק אל הכיס הריק שלכם. ואל תשכחו לתרום ח"י שקלים למשפחות רעבות ביציאה, כן? נוחי רוצה לתרום.

אז אל תסלחו לנוחי ולשותפים שלו ממגה, דודי וייסמן ושרגא בירן. סליחה, המתחרים.

אל תסלחו גם לתשובה ולדודי וייסמן, ולצדיק בינו, שקורעים לכם את הצורה בתחתנת הדלק, וצוחקים כל הדרך אל הבנק כל פעם שממשלת ישראל מעלה את מחיר הדלק, ופערי השיווק שלהם צומחים עוד טיפ טיפונת, ותמיד יש להם איזה שר או יו"ר ועדה שישמור עליהם ועל הפערים שלהם. אל תסלחו להם ואל תסלחו לשליח שלהם בממשלה, האידאולוג עוזי לנדאו, שהכי דואג בעולם לעם ישראל. אבל קודם כל הוא מרפד את שליחי הציבור של העם, תשובה ודודי וצדיק.

ואל תסלחו לצדיק ולשותפים שלו בבנק, שרי אריסון וגליה מאור ומתיו ברונפמן והאחים עופר ומוזי ורטהיים. סליחה סליחה, למה אני אומר שותפים? מתחרים, ודאי שמתחרים! אל תסלחו להם, על דמי העמלה, ועל מס הבול ועל התיווכון ועל הקומיסיון. אל תסלחו להם על עוד אגורה ועוד אגורה בעמלות, שהפכו בעשור האחרון לעשרות מיליארדים שאתם שילמתם להם. אל תסלחו.

כי כל אלה ודומיהם, ויועציהם ועורכדיניהם ורו"חיהם וח"כיהם ושריהם וליברמניהם וברקיהם ונתניהוהם מצפים מכם לסלוח. "בכל שנה הם סולחים", הם לוחשים זה לזה בקוקטייל או בהרמת הכוסית, "אז גם השנה הם יסלחו".

שאלוהים יסלח. אני לא סולח.

אני לא סולח, גם אם הורידו את המחיר ב-15% וגם אם זהבית הולכת הביתה וגם אם יישמו את טרכטנברג ואת חיים שני. אני לא סולח על המאות והאלפים ועשרות האלפים שגנבו וגונבים ממני ומכם בכל יום ובכל חודש ובכל שנה. אני לא סולח לחברות הסלולר והאינטרנט והטלוויזיה הרב ערוצית ולרשתות בתי הקולנוע ולמונופול המלט וליצרניות המזון ולעשרות גופים אחרים, שמורידים אותי ומיליונים אחרים על ברכיהם כל יום, כל חודש, כל שנה.

אני לא סולח ולא מפסיק לצאת לרחוב ולהרים שלטים ולצעוק את שוועתי ירושלימה וימה ולמחות לכתוב את הניירות האלה. לא סולח ולא מפסיק, עד שלא יהיה יותר צורך.

כמה מילים על תנובה ותשובה

זוכרים את הקיץ? איך היה נחמד בקיץ? כמו ב-68 בסן פרנסיסקו. Be sure to wear some flowers in your hair. שוין, רק דבר אחד בטוח לגמרי לגבי קיץ 2011 בתל אביב: הוא נגמר.

עכשיו זה סתיו. סתיו היא עונה של קורים דקים, ואפשר למצוא את הרשת של הקורים שבה ונטווית: בין זהבית כהן לפרשנים של טרכטנברג, בין העובדים של הרכבת ורשות שדות התעופה לבין המפריטים שלהם, בין הקולות מרמאללה למשרד החוץ, בין האיומים של יצרני המזון לבכיינות של המטכ"ל.

קורים דקים ומנצנצים, ודוק של חג בעיר ובכפר. דוק של חג ושל חרא.

זהבית כהן, למשל, היא אבן המסד של הבהמתיות התאגידית. כשרכשה את תנובה, היא קיבלה חוות דעת שאפשר להעלות את מחירי הקוטג' והגבינה הצהובה. "את יכולה לייקר, לייקר, לנוח ושוב לייקר", אמרו לה היועצים הרגישים שלה. "הביקוש למוצרים האלה קשיח. התחרות תיישר קו. ככל שתענון כן ירבו וכן ירכשו". שמעה הזהבית את עצת יועציה, נעצה את שיניה בבשר הציבור והחלה לועסת וגורסת. וכך לעסה ובלסה עד שהגיעה לכרסם עצמות. אז בערך הגיעה מחאת הקוטג'.

מאז זהבית שלנו חוטפת מימין ומשמאל: חרמות ועיתונות רעה ונאצות, ותרנגולת הזהב שלה פרשה כנפיים ומטילה עליה ביצים סרוחות, והכל טוב ויפה. חשבתם שהיא תלמד את הלקח עד עכשיו, נכון? לא נכון. מסתבר ששיכרון הכוח והאדישות לכל מי שאינו זהבית כהן הם כדם בעורקיה, וגם אם מדינת ישראל מבקשת מתנובה מסמכים, זהבית ואנשיה לא חושבים שיש צורך להסכים לכל הדרישות המוזרות של הרשויות של המדינה המוזרה הזאת.

אתמול כבר בילתה זהבית בחקירה אגב הסירוב הזה, והבוקר הושלם הזובור התקשורתי. דומה שמוסכם שזהבית תוקרב לאלי הממון ותלך בקרוב הביתה. ולמרות נטייתי לסליחה ערב החגים, אני לא יכול להגיד שהיא תחסר לי במיוחד.

אבל האמת היא שלתנובה כל זה לא מזיז. היכנסו לסניף של מגה ברחוב פנקס ושאלו כמה עולה קילו אנטריקוט של אדום אדום, ותגלו שהמחאה, החרמות, התקשורת, הזובור, שום דבר לא באמת חודר את שריון האדישות והבהמתיות של התאגיד הישראלי. (התשובה, ולא במהופך: 170 שקל).

מנותק אחר הוא יצחק תשובה. אחד שדווקא מרבים להזכיר את ה"חברמניות" שלו. אני זוכר את תשובה עולה על הקו אצל רזי ברקאי בתחילת 2009, חנוק מאושר, ומספר איך תגלית הגז תשים את ישראל על המפה. אפילו אותי הוא מילא בתקוה. אני זוכר שאמרתי לאשתי באותו יום "את לא מבינה, בובה. יהיה לנו פה גז לכל פועל. גז לכל ילד. יזרום לנו גז בצינורות של המקלחת!" כזה אני, אופטימי.

אבל מאז אותו בוקר של אושר, תשובה עשה הכל כדי לקחת מאיתנו את הגז, באותות ובמופתים, בדוחות ובאיומים, בנאצות ובתוכחה. מאות המיליארדים שצפויים להיכנס משדות הנפט שהתגלו במים הטריטוריאליים של ישראל שייכים לדעתו ליזמים בלבד, ושאנחנו נסתדר בבקשה ולא נפריע. "שקט, קודחים. אה, כן, ואם אפשר, תביאו לכאן איזה צוללת או שתיים כדי שתגן לי על שדות הגז והנפט מבפני החיזבאללה והחמאס והגרעין האיראני והארדואן. כי בכל זאת, שדות גז ישראליים, לא ככה?"

זהבית ותשובה הם שניהם בסך הכל עוד שתי אבנים בפאזל קהות החושים והבהמתיות של מוקדי הכוח הישראלים. בישראל מתקיימת תרבות "מגיע לי" בסיסית מאוד, ששמורה לאנשים כמו תשובה וזהבית, ולעוד כמה קבוצות מלבדם:

• לרמטכ"לים, למשל, שחולבים את הכיס הציבורי במקום להגות פתרונות יצירתיים וזולים יותר להגן על הציבור הישראלי – ושהופכים אגב כך לאיום על הציבור במקום למגן שלו;
• לעובדים המאורגנים של המונופולים הממשלתיים, שבמקום להשתמש בכוחם כדי להגן על יתר העובדים בישראל, מתעללים בציבור ברכבות ובנמלים, באיזה שכרון כוח של מי שלא מבדיל בין טוב לרע.
• ליצרני המזון, שבאצטלה של "הגנה על החקלאות בישראל" גובים מאיתנו על מוצרי יסוד מחירים כפולים ומשולשים לעומת שאר העולם.

אלה גם אלה גם אלה נושאים היום עיניים לוועדת טרכטנברג, ומנסים להבין מה יידרש מהם כדי למוסס את המלצותיה. כמה הם יצטרכו להוציא כדי לחסוך בהוצאות המס שלהם; כמה הם יצטרכו להשקיע כדי לחסל את הרעיון "הקומוניסטי" המסוכן של תחרותיות; כמה הם יצטרכו לאיים ולהפחיד כדי לשכנע אותנו שבנקים יקרסו כאן אם הם לא ימשיכו לגבות אלפי שקלים מיותרים מכל משפחה; כמה שוחד הם יצטרכו לשלם כדי להשאיר את המצב על כנו – ולהמשיך לסחוט אתכם עד שתגירו את השקל האחרון, את טיפת האנרגיה האחרונה.

אם טרכטנברג מספיק או לא מספיק, על זה יענו אחרים, דבר אחד בטוח: קיץ 2011 לא מספיק. לא מספיק לטייל במאהלים ולצאת לשלוש או ארבע הפגנות; לא מספיק להתמלא גאווה סטודנטיאלית לרגע; לא מספיק לצעוק במשך חודשיים.

הנורמות הפסולות והדפוקות והאטומות והמנצלות מתפתחות כאן במשך עשרות שנים (אני לא אומר 44 שנים, אבל זה רק מפני שאני מצליח להתאפק. בקושי). הנורמות האלו השתרשו עמוק כל כך, שהציבורים הדפוקים ביותר כבר התרגלו אליהן מזמן. הם לא ירימו את הראש. הם לא יפצו פה. הם חושבים שככה זה בסדר. יש עניים ויש עשירים ואין שום סיבה להסיר את החיץ ביניהם. יש צדק של שבעים ויש עאלק צדק של רעבים. יש מה שמגיע לתשובה ולזהבית ויש את מה שהם עושים עלינו מהמקפצה. וזה גשם.

התשובה שלנו לכל זה היא המחאה. מחאה וסולידריות. ואסור לנו להפסיק. אסור לנו לחזור הביתה ולקוות ששטייניץ וביבי וברק וליברמן ושלי יעשו בשבילנו את העבודה. האמת היא שהם עושים בשבילנו את העבודה כבר הרבה מאוד זמן, והתוצאות, אפעס, לא משהו. אז צריך להמשיך לצאת החוצה ולטלטל את אמות הסיפים של המציאות האיומה הזאת, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, וכי כל פעם שנפסיק, נחזור ונקבל את הבהמתיות והדורסנות והאטימות של תשובה ושל זהבית ושל הרב דב ליאור ושל אילן בן דוב. כל פעם שנייצר ואקום, הם ייכנסו אליו וישאבו אותנו למציאות שלהם.

עד שנייצר מציאות חלופית.