Tag Archives: תרגום

דרך ארוכה הביתה (תרגום)

לפני כמעט ארבע שנים ברוס ספרינגסטין הוציא תקליט. קראו לו Magic, וזה התקליט שהשפיע עלי יותר מכל תקליט אחר בחיי. תקליט ששינה את חיי מקצה אל קצה.

התקליט הזה היה כתב מחאה חריף ונוקב נגד ממשל בוש, נגד פשיטת הרגל המוסרית של אמריקה, נגד אובדן הערכים הבסיסיים של האמריקאי העובד. נגד יחסי ציבור.

ואני הייתי יחצ"ן.

אני זוכר את זה כמו אתמול. קניתי את התקליט ברעננה, ושמעתי אותו פעמיים עד הבית. פתחתי את הדלת ואמרתי לאשתי שזהו, הגיע הזמן לסגור את משרד היחסי ציבור שלנו. אנחנו לא יכולים יותר לשרת את המערכות הכלכליות הרקובות ולטעון שרק עשינו מה שאמרו לנו. ומה עם מוטורולה? ופעילות ההיי-טק של האחים עופר? וחצי מקרנות ההון סיכון במדינה הזאת? ועוד 20 לקוחות? "שיסתדרו".

ומה יהיה איתנו? ממה נחיה? "נסתדר".

למחרת הודענו על סגירת המשרד.

מאז אני אומר פחות או יותר מה שמתחשק לי, גם אם זה לא נעים ללקוחות שלי. ואני יותר לא מוכר את נשמתי לשטן.

כלומר, לפחות לא בריטיינר.

נזכרתי בשיר כאן למטה בעקבות התגובות האחרונות לפוסט הקודם שלי. יואב אבני ביקש שלא אערבב את ספרינגסטין עם אתי אנקרי (צודק יואב, סליחה. הנה ספרינגסטין סולו). מגיב אחר, שאני לא מכיר, דיבר על הזחיחות של בעלות בתים שמדברות על השוכרים שלהם, שמצויים במאהל.

הדרך הארוכה הביתה בשיר הזה, היא הדרך בחזרה אל עצמנו, אל כל מה שהיה יקר וחשוב ואידאלי לפני שהתבהמנו. הוא נכון לאמריקה, והוא נכון גם לנו. אז תרגמתי. הדגשתי בית קצר, שהוא הלב של השיר, הלב של התקליט, הלב של הדברים שאני מנסה לזכור.

דרך ארוכה הביתה

בליל אמש עמדתי בדלתך

מנסה להבין מה התקלקל

את רק הנחת דבר-מה בידי – ונעלמת

יכולתי להריח את הירוק העמוק של הקיץ

מעלי זרחו אותם שמיים

ומרחוק יכולתי לראות את העיירה שבה נולדתי

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

ובעיירה עברתי ליד המכולת

והסַפר ברחוב הדרומי

הבטתי בפניהם

כולם היו זרים גמורים

בית הפלמ"ח על הגבעה

עמד שקט לבדו

המסעדה היתה מנותצת ונעולה

ועליה רק שלט, "לא פה"

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

כאן יש לכל אחד שכן

ולכל אדם חבר

וכל אחד ימצא סיבה להתחיל מחדש

אבי אמר לי: בני, הבט היטב

נולדת במקום מקסים

שמאמץ אותך אליו בחיבוק

איש לא יחנוק כאן, ואיש לא ייוותר לבדו

והדגל שלך מתנופף מעל בית המשפט

משמעו דברים מוחלטים:

מי אנחנו, מה שנַעֳשה – וגם מה שלא

תהיה לנו דרך ארוכה הביתה

לא יקירתי, לא, אל תחכי

תהיה זו דרך ארוכה הביתה

דרך ארוכה הביתה

ההבטחה – תרגום

הנה, אני חורג מפרויקט טום ג'ואד שלי לטובת שיר אחר.

השיר הזה, שוב, אוצר את אמריקה בארבעה בתים. נקודות הרפרנס הרלוונטיות היא סרט בשם Thunder Road בכיכובו של רוברט מיצ'ם מ-1958. השם הזה ניתן לשיר אחר של ספרינגסטין, אולי המפורסם ביותר שלו. כתבתי פעם פוסט סיפור לפי השיר ההוא. Thunder Road הוא שיר אופטימי על הבטחה. The Promise הוא סוג של המנון תשובה, על הבטחה מנופצת.

זה שיר על המבואות שיוצאים מניו ג'רסי, ועל המישורים הגדולים שבין לוס אנג'לס ומקסיקו. זה שיר על ריח הים וקריאות השחפים. זה שיר על שיכורים מיואשים ועל צירים חלודים. זה שיר על חברות ועל מכוניות מהירות. זה שיר על רמאים ועל מוסר כליות. זה שיר על הניצחון וטעמו המריר, זה שיר על חלומות קטנים וגדולים, ועל הפתטיות והמגוחכות שלהם, כשהם מונחים זה לצד זה. שיר שהוא הכי יפה והכי כואב והכי עצוב והכי מטריד שיש.

ואם לפעמים אני נשמע כמו בחור טיפה סרקסטי, אז הנה. הנה המשקפיים שלי. זה לא סרקזם. זאת אהבת אדם.

ההבטחה (תקשיבו לשיר. כדאי לכם)

ג'וני עובד במפעל, ובילי במרכז העיר

טרי עובד בלהקת רוק אנ רול

ומחפש את הסאונד המושלם

ולי יש עבודה קטנה בדרלינגטון

אבל בחלק מהלילות אני לא הולך

בלילות אחדים אני הולך לדרייב-אין, ובאחרים נשאר בבית

והלכתי בעקבות החלום כמו הבחורים האלה על המסך הגדול

נהגתי במכונית במורד הכביש המתרחק, בדרכים ללא מוצא ומראות רעים

וכשהתרסקה ההבטחה מימשתי כמה מחלומותי

את האוטו בניתי בעצמי

אבל הייתי צריך כסף אז מכרתי

חייתי סוד שהייתי צריך לשמור

אך השתכרתי לילה אחד וסיפרתי

כל חיי נאבקתי

במאבק שבו איש לא ינצח

כל יום החיים קשים יותר

בחלום שבו אני בוטח

דרך הרעם, הו מותק, כל כך צדקת

דרך הרעם, משהו גוסס על הכביש בלאט

ניצחתי פעם בגדול, הגעתי לחוף

אבל שילמתי מחיר גבוה

בתוכי הרגשתי שאני נושא רוחות מרוסקות

של כל אלה שהובסו

כשההבטחה מתרסקת אתה ממשיך לחיות

אך היא גונבת אי מה ממעמקי נפשך

כאילו האמת נאמרת אך אינה משנה דבר

משהו בך קופא

הלכתי בעקבות החלום במישורי דרום-מערב

בדרכים ללא מוצא ובבארים זולים

וכשהתרסקה ההבטחה הייתי רחוק מהבית

ישן במושב האחורי של מכונית שאולה

דרך הרעם, לאהבות האבודות וכל המשחקים המכורים

דרך הרעם, לצמיגים החורכים כבישים רטובים

דרך הרעם, בילי ואני תמיד אומרים

דרך הרעם, שנזכה בהכל ונשליך את זה לכל השדים

סופה יבשה – תרגום

(השיר השמיני בפרויקט התרגום של רוחו של טום ג'ואד)

איזה זיכרון אנחנו נושאים אתנו, בעצם, לבד מזכרם הוויזואלי של סרטים? הרי מה שהיה שלנו ומה שפגשנו ומה שחווינו מתעמעמים לכדי חמקמקות כמעט-אמורפית, למעט אולי המעט שנחקק על פולארויד.

פלצני, הא? אבל התוצר של זה הוא שאנחנו הופכים ליצורים נוסטלגיים נורא מוקדם בחיים שלנו. אני מוכן להישבע שבגיל שש התגעגעתי לאיזשהו עבר לא ברור. וכמובן, בגיל שמונה כבר הייתי עמוק בתחושת ההחמצה של אחד שלא היה בפלמ"ח. אחר כך גם פספסתי את המיתלה, גבעת התחמושת ותל פאחר, החווה הסינית ואפילו הבופור. ותחשבו על זה ככה: למה טובה אקסית – מיתולוגית או לא – למעט געגוע?

ותראו את האמריקאים האלה, איזה נוף יש לגעגוע שלהם, לדלת החורקת על צירה? איזה סרג'ו ליאונה זה, הא? קיבינימט. מאיפה אני אביא כזה עולם דימויים ויזואלי? מהמובטל בטיטו? מקוני למל? אני חופר הכי עמוק בוויזואליה הקולנועית שלי ונתקע ב"ארליך, תביא עוד ביצים".

אז איפה, תגידו לי אתם, איפה בדיוק תוכלו למצוא מדבר כזה, עם קרוואן ב-400 דולר לגור בו, ועם ברקים ללא גשם בקצה האופק? איפה? אני שואל כי גדלתי בנגב. ותאמינו לי, מדבר או לא מדבר, בנגב אין.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה, שבאנגלית, אפילו אובדן וגעגוע ואומללות נשמעים ונראים הרבה יותר טוב. בין אם הם מתארים את ההאנג אובר באיזה חניון זנוח ביוטה או טקסס או קליפורניה, ובין אם הם מתארים שיכור פתטי על הבר. השיר הזה, שדווקא אינו מהטובים בתקליט, חופן בתוכו כל כך הרבה אמריקה, המינגוויית וקרואקית וקארברית, שהוא מצדיק עוד מבט אחד. וכן, בסוף הוא עקר. עקר כמו סופה יבשה.

  

סופה יבשה

 

לבשתי חלוק על הבוקר

והבטתי בכיריים מתחממים

בהיתי מהופנט בכוס קפה

נעלתי מגפיים וסידרתי את המיטה

דלת הזזה תלויה על ציריה

דפקה לי את השינה כל הלילה

וכשהבטתי מהחלון

רק מראה אחד ניבט

 

סופת ברקים ללא מטר

רק סופה יבשה ואת בראשי

 

רדפתי אחר חום דמה

כאילו היה גביע קדוש

רוח יפה שירדה ממעל

אל ערב חיוור

והסוס עליו היא רוכבת

בועט בגשם המטונף

רעם כבד מתגלגל

על ערבת השיחים

אבל יש רק סופה יבשה על קו האופק

זו רק סופה יבשה ואת בראשי

 

הייתי נוסע לאזור הבילויים

שם היתה רוקדת, מתפרנסת בדחק

מעביר את הערב על בקבוק ג'ין

בעוד היא משוחחת עם הזכרים

 

וכשהשמש הצהובה כשתן

הביאה עמה את היום

היא אמרה "ממילא איש לא ייתן לרעהו

את מה שהוא צריך באמת"

 

ולבסוף אתה מתעייף מהמאבק

ומאבד את הפחד מהקץ

אך אינך יכול לאבד זכרון

ואת ריח הזיעה מן הגוף

וזה הכל סופה יבשה על קו האופק

אך סופה יבשה ואת בראשי

 

הגבול – תרגום

(שיר שישי בפרויקט התרגום של רוחו טום ג'ואד)

גאולה היא מושג נפלא. ובכלל, אולי גאולה אינה מושג, אלא בלתי מושג? מחשבה מעניינת. באנגלית אומרים redemption. מילה מפעימה, מעוררת געגוע.

מכירים את הסוף של "הבוגר", כשדסטין הופמן יושב עם קתרין רוס על המושב האחורי של האוטובוס ומחייך חיוך של ירח מגבינה? זו גאולה! אני לא מאמין בחרא הזה. דברו איתו בעוד חודש או שנה או שנתיים, כשהוא קם עצבני או כשפיטרו אותו מהעבודה או כשאשתו לא ישנה כל הלילה בגלל איזה תינוק צורח. בוא נראה איך ייראה השיער שלה אז.

גאולה כמקום להגיע אליו, גאולה ברמת ההישג – הזכייה בלוטו, היא קשקוש מוחלט בעיני, כי גם כשהגענו לקו הגמר וזכינו בכל מה שרצינו, אנחנו עדיין תקועים עם עצמנו. ולכן גאולה לעולם לא תהיה ההישג אלא הדרך עצמה. אני יודע שאני עלול להיכנס כאן לאיזו מלכודת קיטש, אבל לא כל כך אכפת לי. גאולה היא הדרך, וככל שהיא רצופת ביבים, ככה היא אמיתית יותר, נוקבת, בת קיימא, מהותית, משנה.

אם עברת בביבים והפכת לבן אדם אחר, טוב יותר – הרי שנגאלת. ואם אתה חושב שכל זה יעזור לך אחר כך, כשתקום בבוקר אחרי יותר מדי בירה, אז מצפה לך פגישה נוקבת ואכזרית עם המציאות.

מה שאני אוהב אצל ספרינגסטין בכלל, ובתקליט ובשיר הבא במיוחד, זה שהוא לא מורח אותך בקשקושים על המקומות הנפלאים שתגיע אליהם. אפילו ב-born to run שנגמר ב"יום אחד מותק, לא יודע מתי, נגיע למקום שאנחנו מחפשים ונלך בשמש", מה שחשוב באמת זה ש"עד אז – נולדנו לרוץ". אין אצלו קשקושים על הפרס הראשון, על המנוחה והנחלה, על עושר ואושר. יש לך רק את הכוסית של השכבה וגופה החלקלק ממים במערכה הראשונה, ואת האבטלה והאפתיה והייאוש במערכה השלישית.

"הגבול", השיר שמתורגם כאן, נוגע ברגע הזה שבו אדם מזהה את תקוותו לגאולה, ונכזב כי היא לא באמת מגיעה. אבל אולי אולי, הגאולה היתה שם כל הזמן והוא פשוט לא הבחין בה. וכל כך הרבה צער וערגה ויופי יש בו. באמת כדאי להקשיב.

  

הגבול

אחרי שהשתחררתי מפורט אירווין
הצטרפתי למשמר הגבול של מחוז סאן דייגו
קצת מוזר להיות אזרח מחדש
אחרי כל כך הרבה זמן

אשתי נפטרה לפני שנה
ועדיין חיפשתי את דרכי
אז הלכתי לעבוד במשטרת ההגירה
על הגבול בקליפורניה

בובי רמירז היה שם כבר עשר שנים
והפכנו לחברים
המשפחה שלו הגיעה ממקסיקו
אז בשבילו העבודה היתה קצת אחרת

הוא אמר "הם מסתכנים במוות, מדבר והרים"
משלמים את כל כספם למבריחים
אנחנו שולחים אותם הביתה והם שבים מיד
רעב הוא מנוע ללא חת

והייתי טוב בעבודה
מדים מסודרים ומגוהצים
בלילות רדפתי את צלליהם
בגאיות ובנקיקים

בלדרי סמים, איכרים ומשפחותיהם
אמהות צעירות וילדים בחיקן
בלילות חיכינו בקניונים
כדי להשאיר אותם מעבר לגבול

בפעם הראשונה שראיתי אותה
היא היתה במכלאות הנלכדים
עינינו נפגשו והיא הביטה הצידה
ושבה והביטה אלי

שערה שחור כפחם
עיניה השיבו אלי את אובדני
ילד בכה בידיה
ושאלתי "סניורה, האם אוכל לעזור?"

יש בר בטיחואנה
שבו בובי ואני שותים
כתף אל כתף עם אלה ששלחנו הביתה אתמול
נפגשנו שם, היא סיפרה ששמה לואיזה
היא מסונורה ובאה צפונה
רקדנו וחיבקתי את מותניה
וידעתי מה אעשה
היא סיפרה שיש לה משפחה במקום קרוב
ואם רק תוכל לעבור…

בלילה הם הגיעו מעבר לגבול
לאור אורות המחפשים
הברחנו אותם עם הטנדרים
אל הנהר בעמק קרוב

היא טיפסה אל הטנדר
רכנה אלי והתנשקנו
בנסיעה נפתחה חולצתו של אחיה
וראיתי סרט הקלטה על חזהו

כמעט הגענו לכביש
כשהג'יפ של בובי התקרב
עצרתי בצד, מנוע עובד
וצעדתי אל אורות רכבו

הרגשתי את גופי נע
ואת ידי על האקדח
עמדנו שם, מביטים זה בזה
בעוד היא נמלטת אל נחל אכזב

בובי רמירז מעולם לא אמר דבר
שישה חודשים אחר כך עזבתי הגבול
שוטטתי לכל עבר
עוסק בכל מה שידי משגת

בלילות חיפשתי בברים המקומיים
ובעיירות המהגרים
תר אחרי לואיזה שלי
ושערה הארוך, הגולש

בוקרים מסינלואה – תרגום

(שיר חמישי בפרויקט התרגום של רוחו של טום ג'ואד)

איזה יופי שבאמריקה סדר זה סדר, הא? אין בערך ואין כאילו ואין "אחי" ואין תסדר לי. יש את מה שיש ואת מה שאין. אין קיצורי דרך. ואם לא תעמוד בהתחייבויות שנטלת על עצמך, חביבי, הכל עובר אליך וקקה בידיך. אתה לבד, ותפתור בבקשה את הבעיות שלך לפני שאתה מתקשר אלינו. יש בשיר בית שמתאר מה קורה למי שלא מצליח בעבודה. באמריקה, גם בשוליים יש חוק וסדר. הם פשוט טיפה פחות אסתטיים מבית מעוקל או זריקת רעל.

הצדק האמריקאי קר ומרוחק והוא מגיע רק בשחור ולבן. כל התקליט הזה הוא שיר הלל למדוכא ולמוחלש. לזה שלא יכול לקפוץ מעל הפופיק, ושאם חלילה ינסה – ישלם את המחיר. במקום של צדק קר ומנוכר, אין צדק לפועלים זרים, ואת הקנס משלמים במזומן. מיגל ולואיס הם תאילנדים שעובדים בשמש הקופחת של הערבה, ואיזה מזל שפה אין כאלה, הא?

גם כאן, יש מקרה נפלא של סיפור מתוסרט כהלכתו ומדויק עד כדי מבוכה. התחלה, אמצע, סוף. גורל, ניסיון לברוח ממנו – והרגע בו מיגל חוזר ופוגש את גורלו. אח גדול שלא הצליח לשמור על אחיו הצעיר. אקדח מעשן במערכה הראשונה ואתם יודעים את ההמשך. השיר הזה הוא בית ספר לכתיבת סיפור. כמו הסיפורים מהמיתולוגיה היוונית על נבואות שמגשימות את עצמן. כל כך הרבה דיוק מצד אחד, כל כך הרבה סינמטיקה מאידך, וסוף כל כך נוגע ועצוב ומצמרר!

זה שיר כל כך קשה, שביני לביני, אני קורא למיגל ולואיס חוזה וחואן, ומתנחם קצת במאיר אריאל. אתם כבר מכירים את חוש ההומור שלי: שני מקסיקנים. אולי בסוף הטרגדיה תהיה גם בדיחה טובה. אבל אין. המוסר השכל לא מצחיק בכלל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.

  

בוקרים מסינלואה

מיגל הגיע מעיירה קטנה בצפון מקסיקו
הוא בא צפונה עם אחיו לואיס לקליפורניה לפני שלוש שנים
חצו השניים את הנהר, ולואיס רק בן 16
ומצאו עבודה ביחד בשדות סן חואקין

הם עזבו בית ומשפחה
ואביהם אמר "בני, עוד תלמדו דבר אחד
על כל מה שהצפון ייתן, הוא יגבה מחיר בתמורה."
הם עבדו שכם אל שכם בפרדסים
מבוקר עד שקיעה
בעבודות שלבנים לא יעשו

כשהגיעה השמועה שמישהו מסינלואה מחפש עובדים
עמוק במחוז פרזנו היתה חוות תרנגולים נטושה
ושם, בבקתת חומר קטנה בפתח גיא נסתר
מיגל ולואי עמדו ובישלו מתאמפטמין

אפשר לעבוד שנה בפרדסים
או להרוויח חצי מזה במשמרת של עשר שעות
בעבודה עבור האנשים מסינלואה
הו, אבל אסור לפספס
החומצה הקטלנית יכולה לצרוב חור בעור
ותישאר לבד, יורק דם במדבר
אם תנשום את ענני החומר לריאות

ערב אחד השמש שקעה, מיגל שמר בחוץ
הבקתה התפוצצה, והאירה את מחשכי העמק
מיגל נשא את אחיו על כתפו במורד
אל נקיק צר.
ושם בעשב הגבוה לואיס רוזאלס מת

מיגל הניח את גופתו בטנדר, ונסע
למקום בו שמש בוקר האירה חורשה יפה
הוא חפר והוציא מהאדמה עשרת אלפים דולר, שהצליחו לחסוך
נשק לשפתי אחיו, והניח אותו בקברו.

יאנגסטאון – תרגום

(חלק רביעי בפרויקט התרגום)

הבוקר הרהרתי בכך שהאירועים המכוננים שלנו הם מלחמות, בעוד אצל האמריקאים הם דווקא אסונות כלכליים בדרך כלל. אולי הסיבה לכך היא הנאיביות שלנו והחינוך המוכוון של השלטון מאז שנות הארבעים. סביר להניח שאצל האמריקאים העניין נולד כענף של הפוריטניות, שהיא במידה רבה ה"אשכנזיות" האמריקאית.

המשפט הקודם טיפה מורכב בגלל ההקשר שאנחנו עושים לפוריטניות בדרך כלל, אז רק הסברון קטנטון: פוריטניות היא תנועה נוצרית שהתגבשה מנרדפי הכנסיה האנגליקנית. בלי להיכנס יותר מדי לאמונות של אנשי התנועה האלה לגבי סגנון חיים אפשר להעיר, שמתוך הסגפנות שלהם נולדה האמונה האמריקאית שכל אדם אחראי לעצמו וכל אחד ואחד יכול וזכאי להגשים את החלום האמריקאי כמו שאנחנו מכירים אותו היום.

ישראלי או אמריקאי, מי שפוקח את עיניו (הרבה פעמים זה בא עם הגיל) לא יכול שלא לראות את קשרי הגומלין ההדוקים בין משברים כלכליים למלחמות. לנו כישראלים נוח לא פעם להתעלם מהשלכות כלכלת המקרו על חיי היומיום שלנו (ועל המצב הבטחוני), כי "זה סינית", אבל זו הטמנת ראש בחול. הקשר בין אירועים כלכליים למלחמות מוכח לאורך כל ההיסטוריה האנושית.

השיר הרביעי ברוחו של טום ג'ואד, יאנגסטאון, מסופר מפיו של פועל בעיירה יאנגסטאון באוהיו. זה השיר הכי "ישראלי" בתקליט, כי הוא קשור בעבותות למלחמות האמריקאיות של המאה שעברה. הוא גם השיר הכי מלודי בתקליט, ובעיני רבים, הטוב ביותר.

לאוזן ישראלית-שמאלנית הוא נוח בגלל הטיפול שלו בחלל שנפער בין פטריוטיזם לבין דאגה לפרט, בין טנק לארוחה, בין פצצה לאיכות חיים. הוא שיר מחאה אנטי-מלחמתי ברור ונוח לעיכול. עם זאת, הוא גם טומן בחובו צד הרבה יותר אמריקאי, שנוגע – כמו בהרבה מאוד עבודות של ספרינגסטין – לבריחת המשרות שהחלה בשנות השבעים של המאה שעברה ולא נפסקה עד היום. יאנגסטאון היתה מרכז כלכלי הומה עד הסבנטיז, אבל מאז, שיעור האבטלה בעיר נע סביב 15-20%. אתם יכולים לקנות שם היום דירה ב-70 אלף דולר. זה מקום שנסה ופסה ממנו התקווה, וספרינגסטין, שאינו נצר לפוריטנים אלא קתולי דווקא, נוטל על הדובר את כל האשמה – כמו נוצרי טוב.

זה שיר נפלא, עצוב וציורי. השורות Them smokestacks reaching like the arms of god into a beautiful sky of soot and clay  הן מקסימות ומזעזעות. איכשהו, הן תמיד משאירות אותי בלי אוויר. העובדה שלשיר הזה יש את הלחן הכי חזק בתקליט הפכה אותו לסטנדרט בהופעות של ספרינגסטין עם הלהקה, והביצוע הרוק אנד רולי שלו הוא פשוט עוצר נשימה.

יאנגסטאון

כאן בקצה אוהיו
אי אז ב-1803
ג'יימס ודני היטון מצאו את המחצב בבטנת נקיק צהוב
הם בנו כבשן היתוך
כאן לאורך החוף
וייצרו פגזי תותח
שהכריעו את מלחמת האזרחים

כאן ביאנגסטאון
כאן ביאנגסטאון
מתוקה, אני שוקע
כאן ביאנגסטאון

אבי עבד בכבשנים
הותיר אותם חמים מהגהינום
חזרתי מוויטנאם וקודמתי לחותך
ג'וב לשטן עצמו
טקוניט, פחם ואבן גיר
האכילו את ילדי ושילמו את משכורתי
וארובות ארוכות כידי האל
מתנשאות לשמי פחם וחומר יפים

כאן ביאנגסטאון
כאן ביאנגסטאון
מתוקה, אני שוקע
כאן ביאנגסטאון

אבי הצטרף לקבוצת הבייסבול כשחזר ממלחמת העולם השנייה
אבל כעת המגרש הוא רק חצץ ופסולת
הוא אומר ש"הבחורים האלה הצליחו במה שהיטלר נכשל"
המפעלים הללו בנו את הטנקים והפצצות
שניצחו את מלחמות ארצנו
שלחנו את בנינו לקוריאה ולוייטנאם
כעת אנחנו תוהים לשם מה הם נפלו בכלל

כאן ביאנגסטאון
כאן ביאנגסטאון
מתוקה, אני שוקע
כאן ביאנגסטאון

מנהר המונוגלה
דרך רכס המסאבי, מקור הפלדה
ועד מכרות הפחם שבאפלאשים
הסיפור תמיד חוזר
700 טון פלדה ביום
ואתה מספר לי שהעולם השתנה
אחרי שהפכתי אותך לעשיר מספיק
עשיר מספיק כדי לשכוח את שמי

כאן ביאנגסטאון
כאן ביאנגסטאון
מתוקה, אני שוקע
כאן ביאנגסטאון

כשאמות איני רוצה גן עדן
לא אמצא שם ידי ורגלי
אני מתפלל שהשטן יבוא לקחת אותי
לעמוד בכבשני הגהינום הלוהטים

יושב בחוץ (Straight Time) – תרגום

(חלק שני בפרויקט התרגום הקצר שלי)

הרבה שירים עצובים יש ב-The ghost of Tom Joad. זה אחד המדכאים שבהם. תרגמתי Straight Time (ככה קוראים לשיר) ל"יושב בחוץ". הכוונה היא לבילוי מחוץ לכלא; חזרה למוטב.

השיר הזה מדבר אמנם על פושע שמשתחרר מהכלא (ממש כמו טום ג'ואד בענבי זעם), אבל, בעיני, גם נוגע לכלא הבורגני שמתואר יפה כל כך ב-Jackson Cage, שיר מוקדם הרבה יותר של ספרינגסטין (ובעיני אחד השירים הכי יפים בעולם). השיר הזה הוא דוגמא נפלאה ליכולת של ספרינגסטין לכתוב סיפור חיים בחמישה בתים פשוטים מאוד ולא ליניאריים, ומה שנשאר לי ממנו זה תמיד ריח הפלדה מהמפעל ומהקנה המנוסר, השמיים הכהים של לפני ארוחת הערב, תחושת אימה ומחנק, ויותר מהכל – חוסר תקווה. חיים שלמים שהם תחנה אחרונה.

 

 

 

יושב בחוץ

 

יצאתי מהכלא ב-86, ומצאתי אישה

חי ביושר ובצניעות

מנסה להישאר בחוץ ובחיים

מצאתי עבודה במפעל, לא אתעשר מזה

בחשיכה לפני ארוחת הערב

לפעמים אני מרגיש את הגירוד הזה

בעיניים פקוחות אני חוצה את הקו הדק, הנחוץ

נמאס לי כבר לשבת בחוץ

 

בארוחת הערב, הדוד שלי שמוכר מכוניות גנובות

מחליק לי ליד מאייה ואומר

"צ'ארלי, זכור מי החבר שלך"

בעיניים פקוחות אני חוצה את הקו הדק, הנחוץ

מפסיק עכשיו לשבת בחוץ

 

שמונה שנים בפנים, אתה מרגיש שתיכף תמות

אבל מתרגל לכל דבר

כך או כך אלה הם חייך

 

על רצפת המטבח, לעת ערב, זורק את התינוק גבוה באוויר

מארי מחייכת אך מביטה בי מזווית העין

נראה שלעולם לא אהיה חופשי לגמרי

אני יוצא אל המרפסת, נושם אוויר קר אל ריאותי

בעיניים פקוחות, אני מועד על הקו הדק, הנחוץ

נמאס לי כבר לשבת בחוץ

 

במרתף, רובה ציד ומסור מתכת

שלוק מהבירה ו-30 סנטימטר מהקנה נופלים לארץ

 

ובבוא הערב, אני לא יכול להיפטר מהריח

מניח ראש על הכרית

ומשוטט במחוזות זרים

רוחו של טום ג'ואד – תרגום

בשבועיים האחרונים אני מתקשה לכתוב, למעט אי אלו משפטים אוויליים בפייסבוק ובטוויטר. כל זה מצער את הבלוג שלי עד מאוד, ואותי אפילו יותר. אי לכך, החלטתי לתרגם טיפה, ולו רק כדי שהמקלדת שלי לא תמות מבדידות.

אני שומע בימים אלה The ghost of Tom Joad של ברוס ספרינגסטין. תקליט מינורי מאוד מאוד שיונק משורשי הפולק האמריקאי, שאיכשהו מאז ומתמיד היה קרוב ללבי. דילן, פול סיימון, דון מקלין וגם ספרינגסטין, שבכלל התחיל בתור "דילן הבא" מתנגנים אצלי קרוב לאוזן עוד מעט ארבעים שנה. גם את התקליט של ספרינגסטין עם ביצועים לשירים של פיט סיגר אני מאוד מאוד אוהב.

את התקליט הזה אני אוהב במיוחד, כי יש לו ריח של מדבר. אני ממש יכול להרגיש את הליטוף של הרוח במפרץ מקסיקו ובדרום קליפורניה. יש שירים אחרים שמחוברים למקומות אחרים לגמרי בארה"ב. גם אותם אני אוהב. זה תקליט שמגרד לך שכבה אחרי שכבה מהציניות, ומותיר אותך קצת משתומם מול העצב שלו. ויותר מהכל, התקליט הזה הוא מופת של סיפורים קצרים – חלק ניכר מהם טראגיים – שמסופרים בארבעה-חמישה בתים של כתיבה עדינה ומיוחדת.

לפיכך, החלטתי פשוט לתרגם אותו, מההתחלה ועד הסוף. השיר הראשון, רוחו של טום ג'ואד, מתייחס לגיבור של "ענבי זעם" של סטיינבק, ספר שלא צלחתי, אבל הגיע הזמן לנסות שוב.

זהו זה. מספיק לדבר. מהיום, וכל יום, שיר מהתקליט הנפלא הזה. אני מתרגם קרוב ככל האפשר למקור, בלי יותר מדי שינויים והתאמות, למעט כאשר העברית מתחננת.

רוחו של טום ג'ואד

אדם צועד לאורך פסי הרכבת

הולך למקום שממנו אין חזרה

מסוקי משטרה חגים בשמיים

מרק מתחמם על מדורה מתחת לגשר

גדרות בית מחסה מעבר לפינה

ברוך הבא לסדר העולמי החדש

משפחות ישנות ברכב בדרום המזרח

ללא בית ללא עבודה ללא שלווה ללא מנוחה

הדרך המהירה מלאה חיים

אך הכל יודעים לאן היא מובילה

אני יושב כאן לאור המדורה

ותר אחרי רוחו של טום ג'ואד

הוא מוציא ספר תפילה משק השינה

מטיף מדליק סיגריה ולוקח שאיפה

ממתין שהאחרון יהיה ראשון והראשון אחרון

בקופסת קרטון בירכתי המעבר התחתי

עם כרטיס בכיוון אחד לארץ המובטחת

עם חור בבטן ואקדח ביד

מניח ראשו על כרית אבן

רוחץ בתעלות הכרך הסואן

הדרך המהירה מלאה חיים

אך אן תוביל הכל יודעים

אני יושב כאן לאור המדורה

ומחכה לרוחו של טום ג'ואד

וטום אומר: "אמא, בכל מקום שבו שוטר מכה אדם

היכן שתינוק שזה עתה נולד בוכה מרעב

בכל מקום בו נלמים בדם ובשנאה שבאוויר

חפשי אותי שם, כי שם אמצא

בכל מקום שבו אדם נלחם על מקומו

או על משרה סבירה או מבקש עזרה

בכל מקום שבו אדם נאבק להיות חופשי

הביטי בעיניהם, אמא, ואותי תמצאי".

הדרך המהירה מלאה חיים

אך הכל יודעים לאן היא מובילה

אני יושב כאן לאור המדורה

ותר אחרי רוחו של טום ג'ואד הזקן.

%d בלוגרים אהבו את זה: