Tag Archives: תשובה

המתנגד הטוב

עכשיו, כשטרכטנברג כבר פה ומומלץ והופך לאט לאט מוועדה למיתווה מדיניות, מתגלים אבירי הדאגה לציבור בשלמותיהם המרשרשות, מצביעים נגד ונגד סעיף וסעיף – וחושפים את ישבנם השעיר לעיני הציבור.

כן חברת הכנסת מירי רגב, גם את. וגם ישבנך השעיר.

אני דווקא לא מדבר על דפני ליף ואנשי המחאה או על ארגוני הסטודנטים שהפנו את גבם לטרכטנברג. אני נוטה להסכים ולא להסכים עם אלה גם עם אלה (כן, אני יודע שזה נשמע טיפה אמביוולנטי. אני כתבתי את זה). מה זה מסכים ולא מסכים? מחד אני חושב שטרכטנברג וחיים שני זה לא מספיק וצריך עוד. מאידך אני סבור שצריך לקחת את ההישגים של כאן ועכשיו, ולהמשיך את המחאה תיכף, כדי להשיג את ההישגים הבאים. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.

אני רוצה לכתוב על כל האנשים הטובים שמנסים "להגן" על הציבור מטרכטנברג. אני רוצה להזכיר את כל שליחי הציבור המצוינים שלנו, שצועקים עכשיו חמאס מעל הבמות שאנחנו סיפקנו להם. האנשים שלכאורה מנסים להגן עלינו מטרכטנברג, אבל בעצם, בשקט בשקט, מנסים לשמר את הסדר הקיים עד יעבור זעם, עד תתמוסס מחאה, עד שישקטו הככרות ויקופלו האוהלים.

אני מדבר למשל על החבר הנאמן של כולנו, אביגדור ליברמן, אביר בטחון ישראל הדואג לחלש, ליתום, לאלמנה ולגר. ליברמן ראש המפלגה מנמיכת התורכים, המזהיר מהסתות והמחוקק הדגול. ליברמן עומד בראש עדת מחוקקים שמחרימה את תורכיה, שמתנגדת להעברת מים שפירים לפלסטינאים, שמעלה את מחירי הדלק, שמתנגדת לדו"ח ששינסקי, שמספרת לנו שזו מחאה של מפונקים.

ליברמן וצאן מרעיתו, הרעה החולה שהביאו על עצמם ועל עצמנו מאות אלפי יוצאי ברה"מ, אולי האיש המסוכן ביותר לעתיד העם היהודי מאז אוסטרי משופם אחד, בא ואומר עכשיו שטרכטנברג זה רע. "שלא נתנו לנו זמן ללמוד". ליברמן הוא ממסמס במקצועו. הוא אלוף ישראל בלחכות שהדו"ח יישכח או שהפריץ ימות או שהכיכר תתרוקן. והוא זה שתמיד יצביע עם הטייקון ולא עם הציבור. הוא הוכיח את זה פעם אחר פעם: בששינסקי, בפערי השיווק של חברות הדלק. רמז לציבור הנאור: אם ליברמן נגד זה – אז אתם בעד.

אני מדבר למשל על ה"ה אלי ישי ויתר לוקקי עכוזו של הבור ועם הארצות הגזען הגאון יוסף עובדיה. הש"סניקים לובשי המחלצות ומטמטמי החרדים והספרדים כאחד, שכבר קרוב לשלושה עשורים עמלים יום יום, שנה שנה, על הקניית בורות ובהמתיות לציבורים גדולים והולכים של עם ישראל. האנשים הטובים שבמו ידיהם יעשו הכל כדי להנמיך את המונמכים ולהחליש את המוחלשים, רק כדי להאשים אחר כך מישהו אחר ולגרוף קולות בציניות חסרת בושה.

"אין התייחסות לשכבות החלשות", זועם ישי וזורה עוד ועוד חול בעיני הציבור האומלל שלו, וקורא למרעיו לצום עוד איזה צום ולהתפלל עוד איזה תפילה. ובאמת, מוטב שיתפללו, כי שליח הציבור שלהם לא ינקוף עבורם אצבע. לא הוא ולא יריביו האשכנזים (משה גפני וחבורתו) שמנסים למשוך אליהם את ההמלצות, ולמסמס אותן בוועדה, כמו שבן גוריון לימד אותם.

אני מדבר על מירי רגב. חברת הכנסת מירי רגב, שמתפרצת תחת כל מצלמת אייפון תועה ומיקרופון שיצא מסינק, כדי לצעוק ש"אין בשורה". מירי רגב אכן מייצגת משהו מאוד ישראלי: היא מייצגת בהמתיות סרת טעם ונטולת תוכן, שכוחה בריאותיה וזעקותיה ובסתימת הפיות ובצקצוק בור ונבוב. גם מירי רגב מתנגדת.

וכל הליברמנים והאלי ישיים והמירי רגבים האלה, הם לא מדברים בשם עצמם. הם אולי רצים ומצווחים בפני כל כתב פטפטן ומגיש קשקשן, אבל הם בעצם שלוחים של מישהו. אפילו אם הם לא יודעים של מי.

הם ודומיהם הם שלוחי ההון. ההון שכבר ידאג להם אחר כך: באיזה תרומונת או בתמיכונת או צילום משותף או הזמנה לדירקטוריון אחרי הקריירה. ולהון אין פנים. ההון הוא לא חיים או יוסי או משה, אלא המושכים בחוטים, המשפחות, השש, העשר, הארבע עשרה. אתם יודעים איך קוראים להון.

וההון לא מזמין אליו את איווט ואלי או מירי. הם יודעים לבד מה ההון רוצה. ממש כמו שהכתב הכלכלי במעריב יודע לבד מה נוחי רוצה, והכלבלב זב החוטם של פישמן יודע לבד מה בעל הבית רוצה.

וההון מתנגד, אז שלוחיו מתנגדים.

קטנה לסיום: טרכטנברג לא מספיק ודו"ח הריכוזיות לא מספיק. הדרך עוד ארוכה. ועדיין, ההמלצות של הוועדות הללו הן ראשי גשר. ואני מדבר על ראש גשר של תהליך חברתי. ראש הגשר הוא רק אמצעי ההבקעה: הבקעה של האטימות והאדישות של ההון והשלטון לסבלו של ההמון.

ההון והשלטון נלחמים את מלחמות האתמול בכלים של אתמול. בינתיים, אנחנו צריכים להמשיך ולהבקיע. וכמו שנתבקעו אתמול לראשונה חומות קטנות בדמות מחיריהם של מוצרי החלב ומשרותיה של יושבת ראש מכובדת אחת של שני תאגידי ענק, כך יימשך המאבק באמצעות ראשי גשר חדשים, שיבקיעו ויבקעו עוד ועוד חומות של אדישות, אטימות, לזות שפתיים ורוע לב.

ואחרי הנפילה הראשונה במשק החלב יבואו עוד ירידות מחירים. גם במשק החלב וגם בסקטורים אחרים. אחר כך יבוטלו עמלות וקומיסיונים בבנקים, ודמי מנוי וחבילות גזל בסלולר ובכבלים ובלוויין ובלו בדלק ומיסי קנייה ברכב. עוד ועוד חומות כאלה יתבקעו ויבוקעו, בקצב הולך וגובר. וטרכטנברג והריכוזיות הם כלים בהבקעה של חומות כאלה. בגלל זה הם טובים ובגלל זה אני בעדם.

קודם נדפוק את התורכי הזה. אחר כך את הבא. לכו תדעו, אולי בזה ליברמן יכול לתמוך.

שנה טובה לטייקון הנדיב

(הבלוג מתנצל עמוקות על פרץ היצירתיות הלא מוסבר של הימים האחרונים. תיכף זה ייפסק, ואם לא אז אשתי תירה בי במקום. שנה טובה)

עם פרוץ הסתיו ולזכר אביב
ולרגל ראש השנה (שהוא חג כה מגניב)
ובפתח העתיד הנפלא, המרהיב
זה הזמן להודות לטייקון הנדיב

תודה לעשיר שתורם לבית חולים
תודה למליאן משמח אומללים
תודה ליו"ר המביא איתו אור
תודה לפריץ ששקלים פה השפריץ
תודה לאדון, למנכ"ל ולגביר
על תרומה ונדבה, בכפר ובעיר

תודה לכם תשובה ונוחי, תודה לכן שרי, זהבית
על גמ"ח, על מתן בפרהסיה, על שי ועל דרור ותשורית
ותודה גם לעופרה ושרגא, וגזי ומוזי ונוני
על כל שקל וגרוש שנתתם, במלחמתכם הנחושה בעוני
הלוואי שבשנה שבדלת תתנו ותתרמו קצת פחות
הלוואי קצת פחות מהצער, ובמקום זה יבואו שמחות

רק הצעה קטנה לסדר, יש לי כאן מעברי פי הפחת
שבמקום שתמשיכו לתת, תוותרו הפעם על הלקחת
שתגבו השנה קצת פחות, שתורידו מעט המחיר
שתקצצו אך מעט השוליים, ותסתפקו רק ברווח סביר

הלוואי שבשנה הנפתחת ברון
תוותרו במקוריות על בצע ממון
הלוואי לו לרגע תראו ההמון
ותמחלו אך פעם על איזה מיליון
ובמקום לגרוף עוד ועוד עושר
תפיצו השנה מעט יושר.

כמה מילים על תנובה ותשובה

זוכרים את הקיץ? איך היה נחמד בקיץ? כמו ב-68 בסן פרנסיסקו. Be sure to wear some flowers in your hair. שוין, רק דבר אחד בטוח לגמרי לגבי קיץ 2011 בתל אביב: הוא נגמר.

עכשיו זה סתיו. סתיו היא עונה של קורים דקים, ואפשר למצוא את הרשת של הקורים שבה ונטווית: בין זהבית כהן לפרשנים של טרכטנברג, בין העובדים של הרכבת ורשות שדות התעופה לבין המפריטים שלהם, בין הקולות מרמאללה למשרד החוץ, בין האיומים של יצרני המזון לבכיינות של המטכ"ל.

קורים דקים ומנצנצים, ודוק של חג בעיר ובכפר. דוק של חג ושל חרא.

זהבית כהן, למשל, היא אבן המסד של הבהמתיות התאגידית. כשרכשה את תנובה, היא קיבלה חוות דעת שאפשר להעלות את מחירי הקוטג' והגבינה הצהובה. "את יכולה לייקר, לייקר, לנוח ושוב לייקר", אמרו לה היועצים הרגישים שלה. "הביקוש למוצרים האלה קשיח. התחרות תיישר קו. ככל שתענון כן ירבו וכן ירכשו". שמעה הזהבית את עצת יועציה, נעצה את שיניה בבשר הציבור והחלה לועסת וגורסת. וכך לעסה ובלסה עד שהגיעה לכרסם עצמות. אז בערך הגיעה מחאת הקוטג'.

מאז זהבית שלנו חוטפת מימין ומשמאל: חרמות ועיתונות רעה ונאצות, ותרנגולת הזהב שלה פרשה כנפיים ומטילה עליה ביצים סרוחות, והכל טוב ויפה. חשבתם שהיא תלמד את הלקח עד עכשיו, נכון? לא נכון. מסתבר ששיכרון הכוח והאדישות לכל מי שאינו זהבית כהן הם כדם בעורקיה, וגם אם מדינת ישראל מבקשת מתנובה מסמכים, זהבית ואנשיה לא חושבים שיש צורך להסכים לכל הדרישות המוזרות של הרשויות של המדינה המוזרה הזאת.

אתמול כבר בילתה זהבית בחקירה אגב הסירוב הזה, והבוקר הושלם הזובור התקשורתי. דומה שמוסכם שזהבית תוקרב לאלי הממון ותלך בקרוב הביתה. ולמרות נטייתי לסליחה ערב החגים, אני לא יכול להגיד שהיא תחסר לי במיוחד.

אבל האמת היא שלתנובה כל זה לא מזיז. היכנסו לסניף של מגה ברחוב פנקס ושאלו כמה עולה קילו אנטריקוט של אדום אדום, ותגלו שהמחאה, החרמות, התקשורת, הזובור, שום דבר לא באמת חודר את שריון האדישות והבהמתיות של התאגיד הישראלי. (התשובה, ולא במהופך: 170 שקל).

מנותק אחר הוא יצחק תשובה. אחד שדווקא מרבים להזכיר את ה"חברמניות" שלו. אני זוכר את תשובה עולה על הקו אצל רזי ברקאי בתחילת 2009, חנוק מאושר, ומספר איך תגלית הגז תשים את ישראל על המפה. אפילו אותי הוא מילא בתקוה. אני זוכר שאמרתי לאשתי באותו יום "את לא מבינה, בובה. יהיה לנו פה גז לכל פועל. גז לכל ילד. יזרום לנו גז בצינורות של המקלחת!" כזה אני, אופטימי.

אבל מאז אותו בוקר של אושר, תשובה עשה הכל כדי לקחת מאיתנו את הגז, באותות ובמופתים, בדוחות ובאיומים, בנאצות ובתוכחה. מאות המיליארדים שצפויים להיכנס משדות הנפט שהתגלו במים הטריטוריאליים של ישראל שייכים לדעתו ליזמים בלבד, ושאנחנו נסתדר בבקשה ולא נפריע. "שקט, קודחים. אה, כן, ואם אפשר, תביאו לכאן איזה צוללת או שתיים כדי שתגן לי על שדות הגז והנפט מבפני החיזבאללה והחמאס והגרעין האיראני והארדואן. כי בכל זאת, שדות גז ישראליים, לא ככה?"

זהבית ותשובה הם שניהם בסך הכל עוד שתי אבנים בפאזל קהות החושים והבהמתיות של מוקדי הכוח הישראלים. בישראל מתקיימת תרבות "מגיע לי" בסיסית מאוד, ששמורה לאנשים כמו תשובה וזהבית, ולעוד כמה קבוצות מלבדם:

  • לרמטכ"לים, למשל, שחולבים את הכיס הציבורי במקום להגות פתרונות יצירתיים וזולים יותר להגן על הציבור הישראלי – ושהופכים אגב כך לאיום על הציבור במקום למגן שלו;
  • לעובדים המאורגנים של המונופולים הממשלתיים, שבמקום להשתמש בכוחם כדי להגן על יתר העובדים בישראל, מתעללים בציבור ברכבות ובנמלים, באיזה שכרון כוח של מי שלא מבדיל בין טוב לרע.
  • ליצרני המזון, שבאצטלה של "הגנה על החקלאות בישראל" גובים מאיתנו על מוצרי יסוד מחירים כפולים ומשולשים לעומת שאר העולם.

אלה גם אלה גם אלה נושאים היום עיניים לוועדת טרכטנברג, ומנסים להבין מה יידרש מהם כדי למוסס את המלצותיה. כמה הם יצטרכו להוציא כדי לחסוך בהוצאות המס שלהם; כמה הם יצטרכו להשקיע כדי לחסל את הרעיון "הקומוניסטי" המסוכן של תחרותיות; כמה הם יצטרכו לאיים ולהפחיד כדי לשכנע אותנו שבנקים יקרסו כאן אם הם לא ימשיכו לגבות אלפי שקלים מיותרים מכל משפחה; כמה שוחד הם יצטרכו לשלם כדי להשאיר את המצב על כנו – ולהמשיך לסחוט אתכם עד שתגירו את השקל האחרון, את טיפת האנרגיה האחרונה.

אם טרכטנברג מספיק או לא מספיק, על זה יענו אחרים, דבר אחד בטוח: קיץ 2011 לא מספיק. לא מספיק לטייל במאהלים ולצאת לשלוש או ארבע הפגנות; לא מספיק להתמלא גאווה סטודנטיאלית לרגע; לא מספיק לצעוק במשך חודשיים.

הנורמות הפסולות והדפוקות והאטומות והמנצלות מתפתחות כאן במשך עשרות שנים (אני לא אומר 44 שנים, אבל זה רק מפני שאני מצליח להתאפק. בקושי). הנורמות האלו השתרשו עמוק כל כך, שהציבורים הדפוקים ביותר כבר התרגלו אליהן מזמן. הם לא ירימו את הראש. הם לא יפצו פה. הם חושבים שככה זה בסדר. יש עניים ויש עשירים ואין שום סיבה להסיר את החיץ ביניהם. יש צדק של שבעים ויש עאלק צדק של רעבים. יש מה שמגיע לתשובה ולזהבית ויש את מה שהם עושים עלינו מהמקפצה. וזה גשם.

התשובה שלנו לכל זה היא המחאה. מחאה וסולידריות. ואסור לנו להפסיק. אסור לנו לחזור הביתה ולקוות ששטייניץ וביבי וברק וליברמן ושלי יעשו בשבילנו את העבודה. האמת היא שהם עושים בשבילנו את העבודה כבר הרבה מאוד זמן, והתוצאות, אפעס, לא משהו. אז צריך להמשיך לצאת החוצה ולטלטל את אמות הסיפים של המציאות האיומה הזאת, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, וכי כל פעם שנפסיק, נחזור ונקבל את הבהמתיות והדורסנות והאטימות של תשובה ושל זהבית ושל הרב דב ליאור ושל אילן בן דוב. כל פעם שנייצר ואקום, הם ייכנסו אליו וישאבו אותנו למציאות שלהם.

עד שנייצר מציאות חלופית.

%d בלוגרים אהבו את זה: