Tag Archives: wheel of time

כמה מילים על רוברט ג'ורדן (פוסט גיקים קטן)

לפני שבועיים וחצי כתבתי כאן את פוסט הגיקים הגדול, אז הנה המשך קטן לטקסט ההוא, והפעם, על wheel of time של רוברט ג'ורדן. תסלחו לי בבקשה אם אני קורא לזה גלגל הזמן, ולא כפי שתרגמו את זה לעברית? יש פה טיפונת ספויילרים למי שעוד לא קרא. מאידך, אם לא קראתם, ממילא הייתי מציע שלא תטרחו, אז תחליטו בעצמכם.

בקיצור, תזכורת קטנה: לפני שבועיים וחצי סיימתי לקרוא את הסדרה של סטיבן אריקסון, וחזרתי לרוברט ג'ורדן. התחלתי מהספר העשירי בסדרה. זה הספר הלפני אחרון שכתב רוברט ג'ורדן. הוא כתב גם את הספר ה-11 לפני שנפטר במפתיע. מאז החליף אותו ברנדון סרנדון, במאמץ לסיים את הסדרה. סרנדון אמור לכתוב שלושה ספרים בסך הכל. שניים מהם כבר נכתבו, והאחרון אמור לצאת בינואר הקרוב. אבל אם אתם קוראים את הטקסט הזה, אתם ממילא יודעים את כל זה, קרוב לוודאי.

קראתי מאז את השניים של ג'ורדן ואחד וחצי מתוך השניים של סנדרסון, הנה כמה מחשבות שלי על העניין.

ילדים: לקח לי 15 שנה, אבל עכשיו אני כבר יכול להגיד את זה בקול רם. הסדרה של ג'ורדן היא ספרות ילדים ונוער. להשוות אותה למרטין, אריקסון או טולקין זה מגוחך. מספיק להסתכל על המשלב, על רמת השיח, על הרעיונות הבסיסיים של טוב ורע ועל החלוקות הכל כך קיצוניות בין הצדדים האלה, כדי להבין שכל זה נמוך מכדי להיחשב ספרות למבוגרים. למרבה הצער, זו לא סתם ספרות ילדים ונוער. זו ספרות ילדים ונוער מחורבנת.

מגדר: אני חושב שלקחת את העובדה ששלושת הגיבורים המרכזיים של הסדרה הם גברים ולהסיק ממנה שהסופר שוביניסט, זו פגיעה איומה בחופש הספרותי. גם אצל טולקין הגיבורים הם זכרים, אבל הוא חשוד הרבה פחות. מה שכן, הדמויות הנשיות של ג'ורדן הן מביכות. הן פתטיות, נודניקיות, נמוכות, עסוקות במשחקי כבוד ב-99% מהזמן וביתר הזמן במה שהן לובשות (ועל זה עוד יש לי מה להגיד). מכל הכתיבה הרעה של ג'ורדן – ובאלוהים, האיש הוא מאסטר בכתיבה רעה – הכתיבה של הדמויות הנשיות שלו היא הרעה ביותר.

פוריטניות: קחו את ההתייחסויות לילדים ולמגדר, כמו גם את העובדה שמדובר בסדרה שיש בה כל כך הרבה דמויות (וגם לא מעט רומנטיקה), ביחד עם האמריקאיות של הכותב – ותקבלו את האוטופיסטן של הפוריטנים: פוריטניה. במילים אחרות, הייתי ממליץ על הסדרה לילדים הדוסים של אחותי. הבעיה היחידה היא שהם אינטליגנטים מדי בשביל החרא הזה.

סכמה: הז'אנר הפנטסטי הוא סכמטי. כתבו על זה קודם ואפילו אני כתבתי על זה קודם. זה תמיד הגיבור מהכפר הקטן שיוצא לאודיסאה שבסופה הוא גובר על כוחות האופל. גם דמויות המשנה הן סכמטיות הרבה פעמים, בין אם במינים השונים שלהם (גמדים, עלפים, קוסמים, בלה בלה) או בתכונות/מקצועות שלהן (צייד, rogue, מכשפה, קשת, אצטרה אצטרה אצטרה). להיות סכמטי זה בסדר בסך הכל.

רומח הדרקון זה אחד ממקרי הקיצון של הז'אנר. במקרה של ספריית רומח הדרקון, הכל כפוף לחלוטין לסכמה. הדמויות, העלילות, הדיאלוגים, הקרשנדואים – הכל כאילו הופק על ידי תוכנה לכתיבת פנטזיה. זה נורא ואיום, כמובן. למען הסדר הטוב, אני מתייחס כאן גם לדברים אחרים שכתבו וייס והיקמן מחוץ לרומח הדרקון, כמו מחזור שער המוות. גם זה נורא. ספרות שכל כולה מיועד לייצור מזומנים היא לא ספרות.

ג'ורדן, להבדיל, משתמש יפה בסכמה. בכלל, העולם שלו הוא נפלא בזכות הנפח והירידה לפרטים. הבעיה שלו, כרגיל, היא שהוא סופר מחורבן. הצורך שלו לייצר בכל רגע נתון איזשהו שיווי משקל: בין שני החברים של רנד אלתור, למשל. או בין שלוש המאהבות שלו, הופכת את הסכמה לסוג של הפרעה אובססיסית קומפולסיבית: כמו אדם ששוב ושוב בודק אם הוא כיבה את האור או שטף ידיים, כך הוא מדלג ומנסה לייצר שיווי משקל בין צידי המשוואה. זה לגיטימי אם אתה כותב לוח משחק ל-D&D, כמו וייס והיקמן. במקרה של ג'ורדן, מאידך, זה מאוד מטריד.

דמויות: המאפיין המרכזי של הדמויות של ג'ורדן הוא אגו. הדמויות תמיד מנופחות, וכל משפט שלהן, כל תנועה, כל מחווה – הכל מוחצן. הן מסמיקות, הן מתרתחות, הן מתרגזות, הן נושפות ורושפות, הן עושות את כל הפרצופים הכועסים האפשריים. אם מישהו היו מחליט לצלם את הסדרה של ג'ורדן, הבחירה הטבעית ביותר היא הבמאי של היפים והאמיצים, או טלנובלה אחרת של שלושים או ארבעים שנה.

ועוד עניין על הדמויות ועל חוסר היכולת של ג'ורדן: אחד הטוויסטים המובנים של עלילה פנטסטית הוא הבגידה. בין אם מדובר בבגידה של דמות משנה בגיבור או בגידה שלה בעצמה. זוכרים את בורומיר? זוכרים את האדם השני ממשפחת סטארק שמת? (אני נזהר פה מספויילרים, ברשותכם.) לג'ורדן אין כאלה: כל הדמויות המרכזיות שלו יוצאות מנקודת האפס שלהן וצריכות להגיע לקרב האחרון. ואפילו הקונפליקטים הגדולים בין האחים של איליין לראנד, למשל, הם מינוריים לחלוטין. הבגידה המובנית האחת שנתקלתי בה – הבגידה של אראם בפרין, שדי ברור שהיא תגיע והיא נכונה ויפה מבחינת התפתחות העלילה – היא אחת ההחמצות הכי גדולות של הסדרה.

מכות בטוסיק: מה הקטע הזה של המכות בטוסיק? למה כל דיאלוג בין נשים הוא תמיד קרב אגו שנגמר בעונש של מכות בטוסיק? חוסך שבטו שונא קוראיו, או שמה פטיש מטריד משהו של הסופר?

עלילה: גלגל הזמן היא סדרה גדולה וארוכה. מה ארוכה? מונומנטלית. בסך הכל היא תגיע ל-14 ספרים, וגם זה רק בזכות העובדה שג'ורדן עשה לקוראים שלו טובה ונפח את נשמתו. אחרת, זה לא היה נגמר לעולם.

הסיבה העיקרית היא שג'ורדן הצליח, במשך הרבה מאוד זמן, לא לפתח קו עלילה אמיתי. המילה הרלוונטית כאן היא ת'כלס. הקטנה שלי, בת ארבע וחצי, מאוד אוהבת סדרת אנימציה שקוראים לה "פריקבוי וצ'מצ'ם". יש שם דמות שנורא מצחיקה אותי, שכל הזמן אומרת "בת'כלס". בת'כלס, חבל שלא השמיעו אותה לג'ורדן בלופים.

ג'ורדן עשה במשך הרבה מאוד שנים כל מאמץ לא לפתח את קו העלילה. הוא פתח עוד ועוד נבואות ותחזיות וקווי עלילה, אבל לא סגר יותר מאחד בכל ספר, ויש ספרים שבהם גם את האחד הזה הוא לא סגר. את רוב הסדרה הזו קראתי מזמן, אבל אני לא מצליח לחשוב על יותר מחמישה או שישה רגעים דרמטיים אמיתיים ב-11 ספרים שהאיש כתב. היה הסוף של הספר הראשון והיתה הסצנה הנהדרת בפאלם. היה הפרק שבו מאט משתנה (כשהוא עובר בין הקשתות ונתלה בסוף הפרק) והרגע שבו אגווין נבחרת להוביל את המרד. והיה כמובן דומאי וולס – אולי הרגע הכי מוצלח שג'ורדן כתב. אבל חוץ מזה? כמעט כלום. ואנחנו מדברים על פאקינג 11 אלף עמודים, למען השם.

בסדרות פנטזיה, השיאים הם לא בהכרח קרבות או רגעים דרמטיים דומים. השיאים בדרמה הם מפגשים. מכיוון שהז'אנר מגדיר ריבוי של גיבורים והפרדה לקווי עלילה משניים, הרי שכל מפגש של קווי העלילה האלה (ושל הגיבורים שמוליכים אותם) והוא קרשנדו. ג'ורדן פוחד נורא מהמפגשים האלה, אז הוא נמנע. זו כנראה הסיבה המרכזית שהסדרה כל כך הרבה יותר מדי ארוכה, והרבה פעמים היא כל כך מתסכלת, ובת'כלס, משעממת.

זה, ותיאורי הבגדים המזוינים שלו. באמת, תורידו את תיאורי המשי והצמר מהסדרה ויש לכם אוטומטית ארבעה ספרים פחות. דמיינתי לפני כמה ימים את סצנת הקרב האחרון, והתיאור של הבגדים של אדון האופל (או איך שלא מתרגמים את השם שלו) לקח איזה ארבעה פרקים. דחילק, בן אדם, תקנה לך כמה חזיות תחרה ותתלבש בחדר סודי. מכרת איזה 100 מיליון עותקים, בטח יש לך כסף לחדר סודי, לא ככה? למה להציק לאנשים טובים?

סנדרסון: לא קראתי את סנדרסון לפני שהתחלתי את החלק שלו בסדרה הזו. כאמור, קראתי עד עכשיו כמעט ספר וחצי שלו, או את ספרים מספר 12 ו(חלק מ-)13. בכל מקרה, הבן אדם לא יכול לפספס. הסיבה לזה היא פשוטה למדי. ג'ורדן פתח, כאמור, המון המון קווי עלילה סנדרסון צריך לסיים את כ-ו-ל-ם בשלושה ספרים. מכאן נובע, ששלושת הספרים האלה יהיו סדרה של מפגשים ושיאים. וזה טוב. זה כמו צרור אורגזמות אחרי שנים של יובש.

לזכותו ייאמר שבינתיים הוא עושה את זה בכלל לא רע. הסצנה הכי טובה שקראתי עד עכשיו היא המפגש החזיתי בין אגווין לאליידה (שאגב, היתה בעיני הדמות הטובה ביותר של ג'ורדן. היא הזכירה מאוד את הטירוף של נירון ושל שליטים אחרים.) הסצינה היתה נהדרת: מרגשת, מטלטלת, כמו שמפגשים פטנסטיים אמיתיים צריכים להיות.

סנדרסון ממשיך לא מעט קווי אוננות ג'ורדניים, כמו ההמאבקים הפנימיים של ראנד ושל פרין. הסיום הראשון של המאבק הפנימי של ראנד הוא טיפה מכאני, אבל ת'כלס, ספק אם בסדרה הזו אפשר לעשות את זה אחרת. ובכל מקרה, כאמור, סנדרסון לא באמת יכול לטעות, כי יש לו כל כך הרבה אופציות לכל כך הרבה שיאים במעט זמן יחסית.

בקיצור: גלגל הזמן היא באמת חרא של סדרה. חרא מונוליטי, מונומנטלי, אבל חרא. למרות זאת, מה שיש לי להגיד לזכותו של ג'ורדן, זה שלמרות שהוא הפך למעצמה כלכלית, הוא לא יוצר תחושה של כתיבה לטובת מזומנים מהסוג של רומח הדרקון (ולהבדיל: סמדר שיר), אלא משהו הרבה יותר בסיסי של אהבה לסיפור טוב. הסיפור שהוא המציא הוא אחד מהטובים ביותר שנתקלתי בהם. חבל רק שהוא לא מצא סופר סביר לכתוב אותו.

%d בלוגרים אהבו את זה: