הורה בסטיליה

צאנה צאנה צאנה צאנה הבנות ומחאנה. צאנה הרחובה, השדרתה הכיכרה. צאנה והישרנה עיניכן, זעקנה זעקות שבריכן, צאנה ומחאנה מחאתכן: מחאת קוטג' ביוקר, מחאת פשיזם על הבוקר, מחאת דיור בחסר, מחאה עכשיו, שתיים בעשר!

בואו בנים, בואו בנים, שאו רעמותיכם וזקנים הפרועים אל אור הסמארטפון ואל אפלת השלטון. הרימו קולכם בנים חסונים, הטילו מוראכם! קראו קריאה וקרעו קריעה: על רופא עני, על שתיקת האני, על איווט הראשון ועל ביבי שני. זעקו זעקה גדולה ונוראה על ילד סודני זול ועל שקל עברי יקר, על אסון האתמול, על אובדן המחר.

צאו צעירי עיר ופלך, יפי בלורית ותואר ונפש והעלו שוועתכם ירושלימה, מצפון ודרום ומימה. ואולי ייפתח איזה צוהר מחוקק או מבצע, ויישמע קולכם וזמרתכם הנוהרת תאיר את פני האטומים אך לרגע, ותפתח פתח בליבם ותתגנב אל קרבם – ויהפכו את עורם ויעשו תפקידם – לדאוג לכם, צעירים וצעירות, להיות שלוחיכם שם בעיר שחוברה לה יחדיו, להילחם מלחמותיכם ולבנות את ביתכם.

אך זכרו, בנים ובנות, יוקדי העיניים ומישירי המבט, שבחשכת מגדלים, בעלטת וילות בקיסריה ובהרצליה, בארמונות השלטון ובטירות הממון, מביטות עיניים לועגות בידיכם הפצועות ובכיסיכם הקרועים, ומניעות את פיוניהן אנֵה ואנַה. רגע אתם זועקים זעקת הקוטג', וכבר הם, מפלבלי העיניים, אצים בלעגם הקר ומניחים את דעתכם, ועוד רגע קט ואתם שוב בכיכר אל מול חוק חרם, וכבר ילטשו עיניים אל כיסכם המופקר ויעלו שכר דירתכם, ועת תבכו מרה את גורל הדירה, וכבר הם שבים ומעלים את מחיר הביצה, החלב והלחם, עושים עצמם מטים שכם, בועטים הבטחות ללא זכר – ושבים אל הסחר, המכֵר.

גיבורי הרחוב, הכיכר, היתה ארצכם לנכר, וקורעים אדוניה קרע קרע, את יפי תפארתה מעליה. חולקים הם את שלך ושלַך, מצקצקים ש"צריך" ו"מוכרח". ומוסיפים עוד חוק וגזירה – לחלש המעט, המירע, ולהם הכבד והטחול – והיום, המחר והכל. עוד יוסיפו ועוד יתעמֵרו, פסיעתכם הקטנה עוד יצרו – עד שלא תיוותר גם לבנה, מחלום השיבה לשכינה, רק עיטים, נשרים ודורסים, ומתחת אתם, ננסים.

עורי ציון התנערי, אל רחוב וכיכר ואל מרי, עד ישוב החלום אל ידייך, עד ישובו לדור בין כתלייך – החירות, השוויון, האחווה, מני דן ועד קצה ערבה.