אבא ובן – יום הזיכרון

אבא גדול יצא לאורנים קטן, וחזר אבא קטן מאורנים גדול. הלך עם ידיעה שלמה שהוא הולך אל מותו, ושב עם הבנה שלמה שמת הוא לא. וגם שלם אינו. בבית אומרים עד היום שאבא השאיר שתי רגליים בלבנון.

אבא שלי היה בחור גבוה וחזק. זו היתה המלחמה השלישית שלו. הוא היה רק בן 35, והיו לו כבר שלושה ילדים לא קטנים. אחד בן שמונה, אחת בת 13, ובתווך אנוכי. הוא חזר אל מסורו של אורתופד, שהשלים את מה שהחסיר הרימון שהעיף את הרגליים שלו לכל הרוחות. כשהנגר סיים נותרו שני גדמים מדרום לברכיים. עגולים, רכים ויפים, מתגעגעים לשוקיים

בתחילת יולי הוא עזב את רמב"ם ונשלח לשיקום בתל השומר, ושם נתנו לו למלא טופס שתובע את משרד הביטחון. הוא מילא, והוכר כנכה צה"ל ברמה המכונה "מאה אחוז פלוס". אם תרצו, במונחי הנסיכה הקסומה אפשר גם לקרוא לזה "mostly dead", אבל הוא נשאר בחיים.

*שותים כוסית ומפטירים "מרֶד" במבטא צרפתי כבד ובהסבה לימין*

והיה בזה איזה טעם קטן של אכזבה, בהישרדות הזאת. בכל זאת, בן לניצולי שואה, יפה, גיבור, אב לשלושה ילדים ציונים טובים. אם העולם הזה היה מה שהבטיחו לנו בספרים על מאיר הר ציון וב"מה אברך", הוא היה צריך למות ב-82. אולי היינו מחליפים לו את השם לאיתן אחרי מותו. אבל ככה זה בחיים, אפילו למות אי אפשר בעיתוי הנכון.

"תהיה חזק", אמרו לו העוברים בסך אצל מיטתו בשיקום בתל השומר. אז הוא היה חזק. עכשיו כבר אולי מותר לספר שהוא לא היה מי יודע כמה חזק, ודם החברים המתים שלו מ-67 ו-73 ו-82 זעק לו כל לילה מן האדמה. כמו רבים רבים אחרים משורדי המלחמות ההן, גם לילותיו שלו היו ספוני אימה, אבל בעצם למה לדבר על זה? הוא היה חזק.

עד 1999.

—

הילד האמצעי שלו הלך לצבא ב-1990. לנח"ל. נח"ל זה בסדר גמור. לא טייס, לא סיירת, לא צנחן, אבל פוטנציאל ראוי למות בעד ארצנו, ובכל מקרה המשך ישיר וצודק לשושלת הנוטרים המשחרים לטרף על גבולות הארץ ולפעמים גם מעבר לה, ונראים באמת פצצה במדי אלף.

צריך להגיד את האמת: לא הייתי כל כך טוב בזה. שלוש פעמים נקלעו היחידות שלי לקרבות. בפעם הראשונה לא התעוררתי (!!) למרות שמרגמה 81 ירתה מנגמ"ש ששכן בקושי חמישים מטר מהפריקאסט בו ישנתי, על גבול לבנון (בעצם, ישַנו במכולות כחולות של צים. אני כותב פריקאסט בשביל הפאסון ובשם אהבת המולדת וחיתוך הדיבור הנכון). בפעמיים שלאחר מכן, בבקעה ובחברון, כבר הייתי ערני יותר, ואפילו יריתי בחזרה. לא יודע אם פגעתי.

—

בימי הזיכרון המעטים שבין שנת הגיוס שלי לשנת מותו, בילינו מעת לעת ביחד. היינו מגיפים את החלונות ומדליקים את הטלוויזיה, שרים את השירים (שנינו ידענו את הכל בעל פה, נוטרים טובים שכמונו), בוהים בשמות, מחליפים חוויות ונזכרים בחברים. "בוא בוא, אבא", הייתי קורא לו. "תיכף יהיה השם של הבחור שהיה אתי בתיכון, שהיה בדובדבן ונהרג מירי כוחותינו. בחור טוב. חבר שלו עשה עליו וידוא הריגה".

וככה היינו יושבים, הוא ואני, כואבים את כאב כל האמהות, שותקים את שתיקת כל האבות, עורגים אל האלמנות הבוכיות (איפה ישנן עוד), מתפקדים כישראלים מהמניין ותוהים למה דווקא אנחנו שרדנו, באותו כאב מהול בבושה של מי שהצליח לחזור.

הוא, אני חושב, התבייש אפילו יותר. כל כך היה קרוב להפוך לחלל, להפוך לשיר. להיות לזיכרון מטושטש בפאתי ערגונותיהם של יתומים מתוקים – ואפילו בניסיון הזה, השלישי, נכשל. אני, כאמור, ממילא הייתי חייל לא יוצלח, וכך, למרות אכזבת השורד, איש לא באמת הופתע: הרי רק הטובים הולכים.

—

ב-99 העניין של הלהיות חזק היה קשה במיוחד, למרות העליות בנאסדק. אז אבא היה חזק עד בוקר אחד שבו הוא לקח אקדח ועלה לירושלים ותחב את האקדח בפיו ודפק לעצמו כדור בראש. וכשמת נכה צה"ל מן הדרג הבכיר המכונה "מאה אחוז פלוס", הוא הופך מיד לחלל צה"ל, כי ככה זה בצבא: אתה לא הולך עד שאומרים לך ללכת. ואם אבא שלי חלל צה"ל, הרי אני יתום צה"ל. לא בן של טייס. לא בן של קצין. לא בן של גיבור. אבל עדיין, יתום צה"ל.

 יתום צה"ל בלאי.

הממזר גם בחר בעיתוי מושלם להתאבדות. הספקתי לעשות מילואים אחרונים באבק ובחברון בשנת 2000, רגע לפני האינתיפאדה השנייה, ואחר כך נטשתי את היחידה – כי אני הרי יתום צה"ל. את חומת מגן והמלחמות האחרונות ראיתי בטלוויזיה: יתום.

ולא קל, לא קל לסלוח לו. לאיש שלא ידע למות בזמן, וגם לא ידע להיות מספיק חזק כדי לחיות. שאפילו כשהפך אותנו סוף סוף ליתומי צה"ל, הדביק לנו כוכבית. אבל אתם יודעים איך זה: אבא, אז סולחים.

וגם נורא מתגעגעים. ונורא מתגעגעים גם לימים שבהם הכל היה פשוט, ויכולנו לבכות ביחד על כל חללי המלחמות המזוינות שלנו, כמו חיילים טובים בצבא הדביק והמאוחד שלנו, שלא שואל שאלות כשהוא מרכין ראש.

יום הזיכרון ליום הזיכרון

יום הזיכרון היה מאז ומתמיד הכותל של טיפוח האתוס של הציוני החדש: יפה הבלורית והתואר, אוהב את אותן הנערות, שותק סביב ספלי קפה עם ידידים, מחבק את הסטן שביד, בסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום. מגש הכסף. יום הזיכרון הוא מקדש לזכרותו הזקופה של הישראלי המקומי המוצק והשעיר, נטול החת. איש המעשה עם המפה והרעיון, שלא טנק ולא גדוד ברברים מצעקים לדם יהודים לא ירתיעו אותו.

כבר יותר משישים שנה מדובר בעצם בחגה הגדול של התעמולה הישראלית. היום בו באמצעות מילים אלתרמניות טובות ולחן רוסי מפעם, מלכד השלטון את שורות העם צמוד צמוד, שלא יחדור ולו משב של סימן שאלה. התעמולה עוטפת אותנו בחיבוק דובי, ומעסה אל תוך תוכנו את כל היגון המתקתק הזה, מלווה בתחושת חובה והצדעה לטובי בנינו ומחנק בגרון על כל אלמנותינו היפות ויתומינו עצובי העיניים.

ואם איזה ילד לוחש חלילה שהמלך הוא עירום, ושצל"ש זה במקום תכנון, ושעל כל כובש יש נכבש, ושטוב לחיות בעד ארצנו, מיד הוא נתקל במבטים העצובים והמאשימים של ההמון. ביום הזיכרון ההמון לא יקרא לך מרעיל בארות או סכין בגב האומה או סמולני משוגע. לא לא. ביום הזיכרון רק יביטו בך בעצב ויפטירו "איך אתה לא מתבייש. אנשים נתנו את חייהם למענך. איך אתה לא מתחשב באלמנות וביתומים? איך אתה מביט על עצמך במראה?" ההמון יפלוט אז אולי עוד יפחה צדקנית, ויפנה אל רבקה זהר ואל מה אברך, כדי לצרוך מעט מסם ההתייפחות הזה – וייגש לשפד את הלבבות ליום העצמאות.

ואם פעם עוד היתה איזשהי הצדקה לטיפוח איזה אתוס על הגזע הציוני החדש שהוקם כאן בדם ויזע, הרי שכל זה נגמר כבר מזמן. יום הזיכרון היום הוא באמת לא יותר ממכונת החייאה לפאתוס הציוני הנפוח והצודק, לאיש צרוב השפתיים מן הבקעה, לחקלאי שפשט את בגדי העבודה כדי להיות אצבע בסכר נגד השיטפון הערבי הבא לשדוד את אדמותינו ולחלל את נשותינו. פעם היתה פה מדינה חלשה וגבר חזק, וכעת נשארה מהם רק מעטפת חלולה, שהולכת כסומא ומחפשת את הטלית המוכתמת של יוסף הטרוף. מחפשת את הצדק שלה באפלה, ולא מוצאת לה דבר להיתלות בו למעט איתן הגיבור שלא מהסס לרגע ומחפה מלמעלה. אם לא איתן ודודו והימים האחרים, הציוני החדש, החזק והצודק הרי יקרוס אל תוך עצמו ויתאדה ביפחה אחרונה אחרונה של כאב על מה שהיה ועל מה שאף פעם לא היה ובטח לא יהיה.

תסתכלו ישר לפנים, ותראו את שרי המלחמות האימפוטנטים שלכם קוראים מכל רוחות השמיים לנפש המייחלת לגבורה הציונית. תראו איך הם מושכים מתחת ידיכם את ילדיכם הרכים כדי שיהיו לעוד איתן ודודו וגיורא וליאור בידיהם הגסות ובליבם הציני. תראו איך במחול השכול המטורף הזה, בעבודת האלילים של "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", הם ממשיכים לאכול את הפנסיה שלכם, את כספי המסים שלכם, את החופש שלכם, את הנורמליות שלכם. והכל בשם הזיכרון. והכל בשם אחדות השורות. והכל כדי שאף אחד לא יגיד להם לרגע שאולי, בעצם, הגיע הזמן להפסיק כבר את המנגינה המזוינת הזאת.

זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנכם. זה מה שהם, כל גיבורינו. הם קורבנות. כבר ארבעים שנה, שהחללים שלכם, הגיבורים שלכם, המתים שלכם, הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה.

יש עוד הרבה מה להגיד על היום הלא קדוש הזה. על השוביניזם, על הזלזול בשונה ובאחר, על ביטול המיעוט ודעותיו, על הדיקטטורה של ההמון. קצרה ידי מלכתוב על כל זה, אבל הכי חשוב: אל תתנו לאלתרמן ולנתן יונתן ולנעמי שמר ולאהוד מנור לבלבל אתכם. אם הם היו בחיים הם בטח היו אומרים את זה בקול רם: מספיק לחגוג את המוות. הגיע כבר העת לפולחן החיים.

(זוכר. לא את כולם)

ואם יורשה לי להקדיש את הפוסט הזה למת אחד, הרי שהוא מוקדש לציון, שנהרג בקיץ תשעים ושלוש, שישה חודשים לפני השחרור. במשך קרוב לשנה נסעתי אתו הרבה מאוד פעמים על הציר שבו הוא נורה, בדרך מאדוריים לנגוהות, בפינה באמת מקוללת של ארץ חברון. וציון, למרות שלא היה גיבור גדול מדי, היה אומר כל פעם שהיינו עולים על הציר וחובשים קסדות, שהוא לא רוצה למות פה על הציר הזה, כי זה המקום הכי מיותר שיש למות בו. אמר וידע בדיוק על מה הוא מדבר.