הדף שלי כל כך לבן והראש שלי כל כך מלא מחשבות. כל כך עמוס בסיפורים ורעיונות ושירים ומחזות ומקאמות ומאמרים, ולמי יש את הזמן או החשק לכתוב את כל זה?
והאם יאהבו אותי כשאכתוב את כל זה? האם מישהו בכלל יקרא את זה? האם היא תקרא את זה? ומה היא תחשוב? האם היא תכעס? האם תיפתח לי דלת? האם יבקשו ממני פתאום לכתוב לאיזה עיתון או בנק או טייקון או מדינה?
כשאנחנו מטיילים, אני עסוק תמיד בלהגיע מנקודה א' לנקודה ב', בעוד היא עסוקה בכל הנקודות שבדרך. היא גם טורחת ומספרת לי על כל הנקודות שבדרך. היא מביטה למעלה ואומרת לי להסתכל על הבניין הזה ועל המרפסת הזו, על הכנסייה, על אר נובו ואר דקו ואר יו ד'ר? היא מוסיפה ושואלת.
ואני שם, אבל אני עסוק בנקודה א' ונקודה ב', ויש לי הרבה מה להגיד, אבל אני לא יכול להגיד, כי עוד לא הגעתי לנקודה ב'. כי הדברים עוד לא שלמים, ולך תסביר לה שמשהו אינו שלם, אם אינך מבין אותו עדיין בעצמך. ואז היא שואלת למה אני לא מספר, ואני לא יכול לספר שאין לי עדיין מה לספר, כי עוד לא הגעתי לסוף הסיפור, ואני לא יודע מה יש שם, בקצה.
כאלה אנחנו, כל אחד וצעדיו הוא. היא בצעדיה הקצרים והעמוסים והמלאים והעסיסיים, ואני בצעדי הארוכים, השקטים, הנבוכים, היבשים. בכל צעד שלה יש כרם או מטע או סתם תפוח, ובצעדים שלי יש מדבר. עוד מדבר ועוד מדבר, עד שנגמרים כל הצעדים, ופתאום יש יער.
אבל כל כך הרבה יער יש לי, שלמי יש פנאי לספר אותו? וממילא אני לא אוהב לדבר אותו אלא לכתוב, אבל מי כבר יקרא אותו? מי? ואם הם לא יאהבו את כל זה? ואם היא לא תאהב את כל זה? ועוד תכעס שלא סיפרתי לה קודם, על כל שעל.
ככה אני מגיע לנייר שלי בסופו של כל יום, והיבלית מטפסת לי מבין האצבעות כדי להיאחז באיזה לבן ניירי, וכל מה שמגיע לכאן בסוף, זו היבלית הזו. הפירור של הפירור של השארית. וכל העולם שנברא לי בראש בטיול, צעד צעד, מושלך לפח האשפה של העולמות שהוא אני, מתקמט אל האין.
ונשאר רק זה.
גומרים הולכים 