איך לא סגרתי את החשבון בפייסבוק

בסוף הדברים ובתחילתם נשאלת השאלה למה כל זה טוב? פייסבוק, טוויטר, הבלוג הזה. למה זה טוב? למה אדם צריך לאוורר את התודעה שלו על בסיס כל כמה ימים או שעות או דקות, וחמור מזה, למה לכל הרוחות הוא זקוק לתגובות? אם אתה רוצה לאוורר את התודעה, תאוורר אותה. אתה לא באמת צריך לקבל 30 לייקים כדי שתהיה לך תודעה מאווררת.

ומילא זה, לא יודע אם קיימת איפשהו אנרגיה יצירתית, אבל אם היא קיימת ומחולקת במנות מוגבלות, הרי שהבלוג הזה, ואחיו בפייסבוק בטוויטר, אין להם רחמים. הם חולבים את האנרגיה הזו ללא רחם, מבלי להתחשב במאגרים עתידיים. הכל כדי לאוורר את הפאקינג תודעה. או, חשוד מזה, הכל כדי לקבל קצת תשומת לב או אהבה או כבוד או פירגון, או תקראו לזה איך שאתם רוצים.

בימים האחרונים אני שוב רץ על השורה הנהדרת הזו מתוך "ההבטחה" של ספרינגסטין:

Thunder Road, Billy and me we'd always say

Thunder Road, we were gonna take it all and throw it all away

ולמה לא? למה לא לזרוק את כל זה לעזאזל? את כל החברים מפייסבוק והעוקבים בטוויטר והבלוג הזה, שהוא התשה לא קטנה בפני עצמו. לזרוק את הסיסמא ולהוריד את המים. יש לי נטייה להקשיב לספרינגסטין. כבר עשיתי את זה פעם.

למשל, בסוף ספטמבר 2007, יצא תקליט שלו בשם Magic, שאני מאוד מאוד אוהב. זה היה תקליט מחאה קשה וחריף. ובשיר הנושא של התקליט הוא שר:

Trust none of what you hear

And less of what you see

זה היה שיר על השקרים שמאחורי משטר בוש האפל, ועל הניווט התקשורתי המהוקצע שאיפשר את כל הרוע ההוא. כששמעתי את זה הייתי עדיין יחצ"ן. ויחצ"ן מוצלח למדי. היתה לי חברה של שישה אנשים עם קרוב לשלושים לקוחות ארגוניים. היינו חברת הבית של ההיי-טק הישראלי. כשטייקון היי-טק היה צריך משהו עם התקשורת בימים ההם, הוא היה שומע את המשפט "אתה צריך לדבר עם צפריר בשן".

שנאתי כל רגע, אבל עשיתי המון כסף וחיינו ברמה גבוהה להטריד. ואז שמעתי את השיר הזה, ולמחרת הלכתי למשרד, פיטרתי את כל העובדים וסגרתי את החברה. אני לא יכול להיות חלק ממשהו שאני שונא, וספרינגסטין הסביר לי את זה בדרכו הפשוטה והישירה.

ועכשיו עוד פעם השורה הזאת, של לזרוק את הכל לעזאזל. אפלו הפסקתי לכתוב בפייסבוק כמה ימים. יצא לי מכל החורים, הרעש הזה. עד שאישה חכמה אחת שאני מכיר אמרה לי הבוקר, אל תזרוק עוד פעם את כל מה שעשית. ואם יש אחת שיכולה לעמוד מול ספרינגסטין ואני עדיין  אקשיב לה ולא לו, זאת באמת הבחורה הזאת.

אז הנה, אני נשאר. גם כאן וגם ברשתות החברתיות, בגלל הבחורה הזאת שאני מספר עליה כל כך הרבה בדיחות. כי אם יש מקור לכל האנרגיה היצירתית הזאת, אז זאת כנראה היא. וכל עוד היא נשארת, אז גם האנרגיה עוד פה. לכו תדעו, אולי פעם ייצא מזה ספר.

(והשיר בשבילה. שלוש שנים היא גדלה בתור ילדה על המדשאות בפרינסטון, ניו ג'רזי, אז זה אפילו מתאים. כלומר, קצת מתאים, אבל היא אוהבת את השיר ואני אוהב אותה, אז נלך עם זה)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומ  On 29 בינואר 2011 at 1:16

    דינמיקה מעניינת. ומוכרת.
    ואני שמחה שאתה נשאר. תודה, אלה

  • אורי  On 29 בינואר 2011 at 9:39

    מעניין.
    אם לזרוק הכל או לא, זאת שאלה שרוב האנשים שוכחים להתחבט בה, ובאינרציה מוצאים עצמם בסוף כשרק אגרוכל הזמן, החיים עולים על גדותיהם ולא בטוח שהם מרוצים.

  • כרמלה כ. שלומי  On 29 בינואר 2011 at 11:23

    אני שמחה שהחלטת להישאר, צפריר. בתוך הטרנד הזה של עזיבות (קופרמינץ. שוב.) זה קצת מבאס לשמוע, אבל מובן לגמרי. זה מעיד על המקום שהדבר הזה תפס בחיי אנשים עד שיש מן צורך להתנער ממנו ולקבל בחזרה משהו שאנחנו חושבים שאיבדנו בתוך כל זה. אבל זה לא ככה. תרשה לעצמך לשכוח מהפייסבוק כמה שתרצה. לא חייבים לסגור את החשבון, אפשר פשוט לומר לעצמך לא להיכנס כמה זמן שרק יבוא לך. אנחנו אמנם נרקומנים של מילים (ולייקים,כנראה) אבל לא עד כדי כך שנרגיש שזה בולע אותנו. כולה וירטואליה. לא צריך לעשות מזה עניין. אני לא מרגישה שזה משתלט עלי ואני נכנסת מתי שבא לי. הפייבוק הוא לא כלב רעב שיושב לי בסלון אלא חיית מחמד שלפעמים אני לוקחת לסיבוב בחוץ ולפעמים לא.
    הצטערת (פעמיים) שקופרמינץ סגר את החשבון אבל העובדה היא שהוא חזר. פעמיים. זה סימן שיש במדיום הזה משהו מתגמל מאין כמותו. לפעמים גם מעצבן, זה נכון, אבל גם מחבק, ובסך הכל נעים. לא משהו לריב איתו ולעזוב בטריקת דלת.
    ואני שמחה שאתה כאן. אתה בחור מרתק ורב כישרון. יום אחד תכתוב ספר מופלא

  • אמן סודי  On 29 בינואר 2011 at 17:10

    השאלה היא איפה האמת (שכמובן היא סובייקטיבית), ואיך מפיצים אותה ומייצרים ממנה עוד

  • tsoof  On 29 בינואר 2011 at 18:27

    התכוונתי לכתוב דבר אחד ויצא לי שאני אוהב את אשתי. אני מניח שזה בסדר. תודה על התמיכה, בכל אופן.

  • דפנה לוי  On 29 בינואר 2011 at 20:54

    לא נכנסתי לפייסבוק מעולם. בהתחלה מעצלות, אחר כך להכעיס ועכשיו זה נשאר קטע, אני סרבנית הפייסבוק, זה כבר סטטוס בעצמו, שלא לומר קונברסיישן-סטארטר…

  • דקלה  On 30 בינואר 2011 at 11:38

    לפעמים אנחנו רק צריכים אישור מהקרובים לנו ביותר שמה שאנחנו עושים זה בסדר. אני בעד לשים אנרגיה על מינונים. החלטות גורפות תמיד הלחיצו אותי. כתבתם יפה, אתה וברוס.

  • ניר  On 30 בינואר 2011 at 14:51

    הגמילה מפייסבוק קשה אבל אפשרית. פייסבוק זו ממלכת השעבוד וההשתעבדות. תנסו שבוע בלי פייסבוק ותגלו עולם חדש ויפה.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: