1-2-3, ניסיון (סיפור)

"אני אשאר בבית, מותק. תבלי. אוהב אותך", אמרתי וניתקתי. והיא לא חזרה. גם היום.

כבר חמישה חודשים אנחנו גרים ביחד, בדירה הזו שיש בה כבר די הרבה ממנה. ממני יש את הלפטופ שלי ואת החיבור לאינטרנט ואת המנוי לערוצי הספורט בטלוויזיה. אני מתהלך בין השולחן שלה והשטיח של האמא שלה והכלים שהיא בחרה באיקאה, וזה בסדר. נכון שאני הרבה יותר בבית, אבל מה זה משנה. אישה צריכה להשאיר את טביעת הרגל שלה. וגבר צריך חיבור לאינטרנט ומחשב, וגוף חם לשכב איתו לפני השינה וקצת הערצה לפעמים.

חמישה חודשים ביחד, וכבר די נחמד אם היא לא חוזרת בערב, ולא צריך להכין סלט או לתלות לה תמונה או להתכרבל מול איזה ריאליטי. אני שונא טלוויזיה. היא טובה לכדורגל. כל היתר קצת מיותר בשבילי.

אז הלכתי למטבח כדי לארגן לעצמי משהו לאכול, וחזרתי שלוש דקות מאוחר יותר עם בירה. בירה זה אוכל לגיטימי לגמרי כשאין אישה בבית שצריך להאכיל. אני ובירה ופייסבוק וטוויטר זה סידור מצוין, חשבתי.

"ז"ל רודף ז"ל ונקבר", צייצתי בשביעות רצון עצמית מסויגת. אני לא משוגע על משחקי מילים, אבל כשאין לי שום דבר שנון אחר לומר, אני משתמש בהם ובמוזיקה ישראלית. ככה אף פעם לא נגמרים לי החומרים. ראיתי את הפרגון חוזר אלי בגלים מהרשת החברתית, קשקשתי עם עוד אחת מהעוקבות המפרגנות שבודקות לפעמים אם אני עדיין תפוס, והלכתי למחשב שלה להוריד סרט.

אני לא גאה בקטע שלי עם קומדיות רומנטיות. זה לא משהו שאתה רוצה שיידעו עליך, הישיבה המיותרת  הזו מול תסריט שכבר ראית בכל הווריאציות האפשריות, אבל היי, אף אחד לא מושלם. וגם לי מותר להיות לפעמים לא כל כך מגניב כשאין אף אחד בסביבה. אז הלכתי למחשב שלה, זה שיודע את כל הסיסמאות של ההורדות. ובדרך לדפדפן, כמו שאני סוגר את הפייסבוק שלה שפתוח על המסך, אני רואה "מותק מתי את מגיעה" ממישהו שאני לא מכיר, ועוד "מותק מתי את מגיעה" בלי סימני פיסוק ועם אייקון של לב.

לפני שחשבתי הקלדתי תשובה לדואר האלקטרוני של פייסבוק "אני בדרך", וההוא עונה לי תוך שניות "חם עלייך!!" מאיר. פאקינג מאיר. חם על מורן. מורן שלי.

לא יודע אם החסרתי פעימה. תמיד כותבים "החסרתי פעימה". אולי כן. אולי החסרתי פעימה. אולי החסרתי שלוש. אני זוכר רק את הקור הזה, שצרב לי פתאום את הסרעפת. כאילו מישהו השליך אותה למים קפואים באמצע החורף. ואת הזיעה שיורדת לאט לאט מהעורף, חוליה חוליה, מטמאה במגעה את כל עמוד השדרה שלי. אחר כך באה צמרמורת, ופתאום מצאתי את עצמי יושב מול המסך. מול מאיר שמתכתב עם מורן, שיש לו כושר ביטוי בכתב של ארמדיל מגמגם ושערות מתחת לגרוגרת, ושחם על מורן שלי. המורן ששאלה אם גם היום אני לא יוצא איתה לפני שהפטירה "טוב" ויצאה. לא יודע לאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליטל  On 11 ביולי 2011 at 9:28

    אצלי זה קרה באמת: http://litalshemesh.com/men/51

    • tsoof  On 11 ביולי 2011 at 9:35

      וואו. זה איום ונורא. ויופי שעבר. הטקסט שלך מצוין.

  • רוני  On 11 ביולי 2011 at 15:33

    ההתנצלות בפתיחה מיותרת. הטקסט עומד לעצמו בעולם.
    תכתוב תכתוב תכתוב, זה טוב, וכל הזמן נהיה יותר טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: